"רוסריה!" פקחתי את עיני והבנתי שנרדמתי. קמיליה רכנה, ידה על לחיי. דמיר היה מאחוריה, מביט בי בדאגה. עצמתי שוב את עיני ונשענתי על מגע ידה. "היי..." קולי היה שקט. "את... אני לא יכולה..." קולה של קמיליה נשמע כאילו היא בוכה. מצמצתי שוב כדי לגלות שזה בדיוק כך. האישה שמעולם לא ראיתי בוכה או אפילו ממצמצת מול משהו. דמעות זלגו על פניה. הרמתי את ידי וניגבתי אותן. "אל... תבכי. אני ל-לא שווה א-את זה. יותר... מ