הייתי עומדת להרים את הטלפון כדי לראות מי השולח, כשמתיו מיהר לחדר ולקח את הטלפון. הוא הסתכל עליו בחטף, ואז הביט בי בחזרה. "זו מל!" "מה קרה? אתה מפחד שאני אמצא משהו?" הסתכלתי עליו בחשד והרגשתי לא בנוח כאילו משהו לא בסדר. בהודעה היו רק ארבע מילים. "היא גילתה?" זה הספיק לי כי זה רמז שהאדם השני פחד שאני אגלה על משהו. ההודעה גם הראתה רמז של דו-משמעות, אז בחנתי את מתיו. תחושת הבטן שלי גברה כשהתחושה המוקדמת שלי נעשתה כבדה יותר. מתיו צחק בקלילות והשליך את הטלפון בחזרה על שידת הלילה. אחר כך משך אותי לזרועותיו ונישק את שפתי, ואמר, "את חושבת יותר מדי! זה לא קשור אלייך, אלא לאחותי, מל. היא משתמשת בי ככיסוי כדי לרמות את אמא בשביל כסף." מל הייתה אחותו הצעירה של מתיו, מלאני מרפי. היא הייתה חלשה וחולנית מאז ילדותה, אז המשפחה שלה תמיד פינקה וקיננה אותה. היא גם התנהגה כמו פרחה עשירה. מלאני הייתה בשנות העשרים לחייה אבל מעולם לא לקחה שום דבר ברצינות. היא אפילו לא הלכה לבית ספר ורק טיילה, אכלה ונהנתה. "אתה מנסה לרמות את אמא שלך בשביל כסף? מאיפה אתה חושב שהכסף שלה מגיע?" נזפתי. מתיו חייך, התכופף והרים אותי בזרועותיו. אחר כך הוא צבט לי באוזן כשהתקרב לחדר האמבטיה. "כן, כן, זה הכל הכסף שלך. זה מה שקורה כשמתחתנים עם אישה מדהימה ומבינה כמוך." הערכתי את דבריו. במהלך השנים, מעולם לא הייתי קמצנית לגבי המשפחה שלו כי האמנתי שמשפחה הרמונית מובילה להצלחה בכל המאמצים. גם האמנתי ביחס לאחרים באותה אדיבות שקיבלתי. הסיבוב השני שלנו במקלחת שטף את הספקות והתלונות שלי. זה גרם לי להיות מאושרת ומרוצה כששכבתי בזרועותיו של מתיו. באותו לילה, העליתי שוב את הנושא של קניית בית באזור בתי ספר טוב, שהפך לעניין דחוף עבורי. גרנו בדירה הקטנה הזו של 50 מטרים רבועים מאז שהתחתנו. הגודל לא הפריע לי, אבל לא רציתי שלאוה תהיה התחלה נחותה. היא עמדה להתחיל בית ספר, אבל לשכונה לא היו בתי ספר טובים בקרבת מקום. למרות שחסכנו כסף לבית חדש במהלך השנים, מתיו תמיד אמר שאין מה למהר. הוא רצה למצוא את המיקום הטוב ביותר בעיר המתפתחת במהירות כדי שלא נצטרך להמשיך לעבור דירה. הפעם, הוא לא התווכח כשהעליתי את זה שוב. במקום זאת, הוא טפח לי על הכתף, נישק את מצחי ואמר, "בסדר, אני אחפש מקום מתאים שתראי, ואז תוכלי להחליט." התגובה שלו שימחה אותי, ונרדמתי בנעימות, חולמת בהקיץ על בית גדול ויפה. מייד אחרי שהורדתי את אווה בגן הילדים למחרת, קיבלתי שיחה מחברת הנפש שלי, אירבנה, שאמרה שהיא רוצה להיפגש במקום הקבוע שלנו. כמובן, מייד נעניתי ולקחתי מונית למיקום. אני ואיוונה היינו קרובות, ממש כמו אחיות. יכולנו לדבר על הכל, אבל היה נדיר שהיא התקשרה אליי. אחרי הכל, היא הייתה אישה עסוקה שעבדה כמנהלת כישרונות בחברת מדיה. כשנכנסתי לחנות הקינוחים האהובה עלינו, ראיתי אותה יושבת בפינה, מקלידה במחשב הנייד שלה. שמש הבוקר הטילה עליה זוהר שליו, שגרם לה להיראות עוד יותר יפה. היא נופפה לי כשהתקרבתי, וישבתי לפני ששאלתי בשובבות, "למה את כל כך פנויה היום? אפילו היה לך זמן להזמין אותי לצאת כל כך מוקדם בבוקר." איוונה גלגלה עיניים ואמרה, "אני לא יכולה להיות מודאגת לגביך?" "חחח, בטח שאת יכולה!" ישבתי ולגמתי מהקפה שהיא הזמינה לי. "אבל את לא תמיד עסוקה בזמן שאני תמיד פנויה?" "הא! את לא מתביישת בזה? עכשיו, כל מה שאני רואה זה שמתיו מפנק אותך. אל תגידי שלא הזהרתי אותך, אבל אל תרגישי יותר מדי בנוח. קל להפוך לטיפשה!" אמרה איוונה, כשהיא מסתכלת עליי במבט חודר. משום מה, המילים שלה גרמו ללב שלי לפעום בחוזקה. הסתכלתי עליה ושאלתי באדישות, "מה את מתכוונת? יש יותר למילים שלך, נכון?" היא הורידה את מבטה, והסתכלה על מסך המחשב, כאילו מנסה להסתיר משהו. "אה, כלום! אני סתם מקניטה אותך קצת." אחרי מחשבה, היא הסתכלה עליי ואמרה, "ראיתי את מתיו שלשום."