אחרי הנפילה, נדמה היה שאווה נצמדת אליי יותר. היא נשארה דבוקה אליי, ולא יכולתי לזוז בלעדיה, דבר שלפעמים שיגע אותי. בינתיים, מתיו לא נתן לי מרחב להבין דברים. שעות העבודה שלו היו קבועות, ולא היה לי מקום לאתר בעיות אצלו. כל מה שהוא הביא בחזרה לא הניב רמזים. אפילו התחלתי לפקפק אם אני הוזה לפעמים. אחרי שהצלחתי סוף סוף להרדים את אווה בצהריים, הבנתי שנגמרו לנו הירקות והפירות הטריים בבית. מכיוון שאווה ישנה עמוק, ידעתי שאני חייבת למהר לשוק לפני שהיא תתעורר. השוק היה קרוב, והייתי עצלה מכדי להחליף בגדים, אז מיהרתי החוצה ושאפתי לחזור הכי מהר שאפשר. עם זאת, הייתי המומה כשחזרתי מקניות המכולת כי לא היו לי המפתחות. הרהרתי זמן מה וחבטתי במצחי בתסכול כי בטח שכחתי להביא אותם כשעזבתי. החלטתי להתקשר למתיו, והוא ענה בטון חנוק. לאחר מכן, הסברתי את המצב, והוא הגיב, "אני בפגישה ולא יכול לעזוב. תגידי למל להביא לך אותם." עוד פגישה? התירוץ הזה היה עקבי במשך השנים. מכיוון שלא הייתה לי ברירה, התקשרתי למלני. גם לה היו המפתחות הרזרביים, מה שהיה מושלם אם הייתי יכולה להשיג את אלה שהיא שאלה. הטלפון צלצל זמן רב לפני שמלני סוף סוף ענתה. היה הרבה רעש ברקע, וקולה הגיע, "קלואי, מה קורה?" "שכחתי את המפתחות שלי בבית. את יכולה להביא לי את שלך?" "אני בחוץ עכשיו ועסוקה למדי. אני לא יכולה לעשות את זה," מלני הגיבה במהירות, ואז היא צעקה למישהו בקרבת מקום, "היי! חכה רגע!" "איפה את? אני יכולה לבוא ולקחת אותם ממך," פלטתי, כשראיתי הזדמנות להשיג את המפתחות שלי. לפני שמלני הספיקה לענות, שמעתי מישהו מדבר איתה בקצה השני, "גברת, את יכולה לבוא ולראות אם הארון הוא—" ואז, השיחה הסתיימה בפתאומיות. ארון? איזה ארון? הייתי נבוכה ותהיתי איזה סוג של ארון היא צריכה ללכת ולראות. מלני תמיד הייתה מפונקת, ואנשים תמיד הגישו לה דברים. לא הבנתי למה היא תצטרך לבדוק ארון. מלמלתי, "היא בטח זוממת משהו שוב. היא תמיד מתבטלת ושמחה רק כשהיא מקבלת כסף." עם שקיות המכולת הכבדות בידי, לא יכולתי שלא להיאנח כשנשענתי על הדלת בחוסר אונים. חששתי שאווה תתעורר ותיבהל אם היא לא תמצא אותי. בסופו של דבר, החלטתי ללכת לבניין החברה. אז הנחתי את המכולת ליד הדלת ומיהרתי למשרד כדי להשיג את המפתחות שלי. מכיוון שאני אהיה שם, אני יכולה גם לראות אם מתיו אומר את האמת לגבי היותו בפגישה. כשנכנסתי למונית זמן מה לאחר מכן, הנחתי את מצחי בידי ונפלתי למחשבות עמוקות. תהיתי איך אוכל ללכת לחברה בבגדי הבית שלי, אבל לא הייתה לי ברירה אחרת. אחרי שירדתי מהמונית במגדל גלר, הסתכלתי על עצמי וצחקתי במרירות. ידעתי שעשיתי צחוק מעצמי והצטערתי שלא החלפתי לפני שיצאתי מהבית. הרגשתי נבוכה להיכנס למקום כזה בבגדי הבית שלי. התקשרתי למתיו שוב לאחר היסוס רגעי, בתקווה שהוא יוכל להביא את המפתחות למטה ולחסוך לי קצת כבוד. עם זאת, הוא לא ענה לטלפון שלו, אז נכנסתי לבניין בחוסר רצון. גם, הייתי צריכה להיות מהירה, אחרת אווה תתעורר, ואני לא אהיה בבית. כצפוי, קיבלתי מבטים סקרנים רבים ברגע שנכנסתי ללובי. אחרי הכל, אנשי החברה האלה תמיד דאגו יותר מדי למראה החיצוני. מיהרתי לדלפק הקבלה, בתקווה להגיע לקומה העליונה במהירות, אבל לא מעט אנשים נרשמו לביקור. ניסיתי למשוך את תשומת הלב של מישהו, אבל כולם התעלמו ממני. בסופו של דבר, חיכיתי בסבלנות שהפקידה תסיים עם המבקרים האחרים לפני שאמרתי, "היי, אני צריכה לעלות לקומה העשירית, תאנום קורפוריישן, כדי לראות את מתיו מרפי." הגעתי ישר לעניין הפעם, ולא חיכיתי לשאלות מהפקידה. עם זאת, הפקידה שאלה כהרגל, "יש לך פגישה?" הרגשתי שהאדם מאחורי הדלפק נראה מוכר והבנתי שהיא זו שאמרה לי שמר מרפי ואשתו יצאו באותו יום. בדיוק כשעמדתי לדבר, פניה של הפקידה הוארו בחיוך מבריק. היא פנתה בנעימות למישהו מאחורי, "גברת מרפי, את כאן!" המילים האלה הרעידו אותי, ומהרתי להסתובב כדי להסתכל על האדם מאחורי.