למחרת, הכרחתי את עצמי לקום מהמיטה. העיגולים השחורים סביב העיניים שלי היו נוראיים, ומתי הבחין בהם. הוא שאל בהפתעה: "את חולה, קוקו? למה את נראית כל כך חיוורת?" "אתה השארת אותי ערה כל הלילה," השבתי, בלי מצב רוח לנימוסים. הוא היה המום אבל חיבק אותי בחיוך ביישני. "יותר לא שותים בשבילך. פעילות גופנית עדיפה במקום, כי זה עוזר עם השינה." לא יודעת למה, אבל הבטן שלי התהפכה כששמעתי את המילים שלו. רצתי לשירותים, מקיאה ובוכה. מתי מיהר אחרי והחל ללטף לי את הגב. "מה קרה לך? אולי אני צריך לקחת אותך לבית החולים." דחפתי אותו משם ושיקרתי, "זה כלום. פשוט לא ישנתי טוב. אתה צריך לקחת את אווה לגן. אני אהיה בסדר ברגע שאנוח קצת יותר." הוא הרים אותי והניח אותי בחזרה על המיטה, מושך את השמיכה מעלי. "אז תנוחי קצת בזמן שאני שולח את אווה לבית הספר. אם את לא מרגישה טוב, פשוט תתקשרי אליי, בסדר?" הנהנתי והקשבתי לפטפוט של בעלי ובתי הולך ומתרכך כשהם עזבו. לבסוף, הם סגרו את הדלת מאחוריהם, ועזבתי את המיטה כדי לרוץ לחלון. צפיתי במתי נכנס למכונית עם בתי הנרגשת. לא הסרתי את מבטי עד שמתי נסע מחוץ לשכונת המגורים הסגורה. עיניי דמעו כששאלתי את עצמי אם רק הכל יכול לחזור להיות כמו שהיה קודם. לאחר מכן, החלפתי לג'ינס וחולצת טי וקשרתי את השיער שלי לקוקו לפני שהחלקתי כובע מצחייה. אז הלכתי לבית הקפה שממול למגדל גלאר ומצאתי את הנקודה האסטרטגית ביותר הפונה לכניסה. ידעתי שזה טיפשי, אבל חשבתי שזו הדרך היעילה ביותר. עם זאת, חזרתי הביתה בידיים ריקות במשך שלושה ימים רצופים. אפילו לא הצלחתי לראות את מתי כי התעלמתי מפרט חיוני אחד. הוא לעתים קרובות השתמש בחניה התת-קרקעית, שהייתה לה מעבר ישיר ללובי. רק ביום הרביעי הבנתי זאת. בדיוק כשחשבתי שאני אובדת עצות, ראיתי את מתי ממהר לצאת מהבניין עם הטלפון שלו. נראה שהוא דיבר בטלפון כשהוא פנה לכיוון כיכר קראון. ליבי דהר כשקמתי ועקבתי אחריו מרחוק. זה לא היה זמן ארוחת צהריים, והוא לא יצא במכונית שלו, אז ידעתי שהוא לא הולך רחוק. הוא חצה את הכביש בצומת קדימה ונכנס לבית קפה עם קישוטים מוזרים ואווירה אלגנטית. זה היה המקום המושלם עבור האליטות במחוז המסחרי הסובב כדי לבלות ולדון בעסקים כאן. ניחשתי שמתי נפגש עם מישהו שם והצצתי בחלונות מהרצפה עד התקרה, תוהה אם כדאי לי לעקוב אחריו פנימה. בדיוק אז, ראיתי מישהו יושב ליד החלון בקומה השנייה. האדם לבש חליפת מכנסיים מקצועית מדהימה בצבע ורוד ורדים, ונראה נועז וחינני. זו הייתה איוונה. היא נראתה יפה יותר מהרגיל היום. צחקקתי וחשבתי שזה צירוף מקרים שהיא גם הייתה שם. זה אומר שלא אצטרך להתאמץ הרבה מכיוון שאיוונה תוכל לראות עם מי מתי נמצא. עם המחשבה הזו בראש, הרמתי את הטלפון שלי והתקשרתי אליה. ראיתי את איוונה עונה לטלפון, אבל הופתעתי לראות את מתי בחלון. צפיתי באיוונה מסמנת למתי להישאר בשקט לפני שקולה הגיע דרך הטלפון, "משעמם לך או משהו?" המילים האלה פגעו לי בעצבים. אם זה היה קורה בעבר, אולי הייתי רואה בזה הקנטה שובבה בין חברים והייתי מגיבה בשמחה, אבל עכשיו זיהיתי לעג מאחורי המילים שלה. זה כאב יותר מלראות אותה עם מתי. שאלתי, "איפה את?" "אני בפגישה במשרד. אתקשר אליך מאוחר יותר." ראיתי את איוונה בוהה במתי כשהיא דיברה. התשובה שלה השאירה אותי חסרת מילים. אחרי הכל, מעולם לא ציפיתי שהחברה הכי טובה שלי תעשה לי את זה.