לפני שהספקתי לענות, מתיו הסביר, "היא לא מרגישה טוב." הוא נגע בכתפי בעדינות ואמר, "אל תדאגי, מותק. הרופא אמר שזה לא רציני. נוכל לחזור הביתה ברגע שאווה תעבור את תקופת ההשגחה." הביתה?! המילה הזו הייתה טריגר בשבילי. קמתי ודחפתי את מתיו לפני שברחתי מהמחלקה, בוכה. הסדקים במשפחה הזו כבר נראו, וידעתי שהיא עלולה להתנפץ בכל רגע. עכשיו, האם החורגת העתידית של אווה נמצאת כאן, מתהלכת סביבי בגאווה. איוונה רדפה אחריי כשמיהרתי החוצה, ואווה התחילה לבכות שוב. "קוקו, מה קורה לך? אל תפחידי את אווה ככה." איוונה אחזה בזרועי, מנסה לנחם אותי. "תתאפקי קצת. הילדה יותר חשובה." "להתאפק? איך אני יכולה?!" שאגתי ונעצתי מבט זועם באיוונה. הבנתי שאיבדתי שליטה וניסיתי להירגע, אבל רעדתי. פי זז בעווית כשמלמלתי, "את צריכה לחזור! אנחנו בסדר. מכיוון שאת כל כך עסוקה, את לא צריכה לדחות את העבודה שלך בשבילנו!" לאחר מכן, חלפתי על פניה וחזרתי למחלקה, מנגבת את דמעותיי. ברגע שנכנסתי, ראיתי את מתיו מנחם את אווה. ניגשתי ומשכתי אותו משם כשהדמעות זולגות על פניי. מתיו הביט בי המום ואמר, "אל תדאגי יותר מדי, בסדר? הפחדת את אווה." אז איוונה סוף סוף נכנסה לחדר, לא ידעה מה לעשות. היא הקישה בשפתיה כמה פעמים, והאווירה הפכה למביכה. "קלואי, אני אלך. אל תתרגשי מזה יותר מדי. תתקשרי אם את צריכה אותי," אמרה איוונה במבוכה לפני שפנתה אל בתי. "אווה, אני הולכת עכשיו. תרגישי טוב בקרוב. ואז אני אקנה לך אוכל טעים!" ניגבתי את דמעותיי ופניתי להסתכל על מתיו. "לא אמרת שלא ראית את איוונה הרבה זמן? לך תלווה אותה." עיניו של מתיו הצטמצמו לרגע. ואז הוא חייך. "בטח. אל תבכי יותר, בסדר?" הוא ליווה את איוונה אל מחוץ למחלקה, ושמעתי את איוונה אומרת, "אין צורך ללוות אותי. לך תטפל באווה. אני אקפוץ שוב אם יהיה לי זמן." שמעתי את צעדיה דועכים כשמתיו חזר לצדי ושאל, "מותק, מה קרה?" "אתה לא יודע מה קרה?" הסתכלתי עליו בעיניים אדומות, ואווה התחילה לבכות שוב. מהרתי להישען ולנשק את לחייה, ואמרתי, "תהיי טובה. אל תבכי. אמא כאן!" ואז גם אני התחלתי לבכות. אמא תמיד תהיה כאן, לנצח. אבל מה עם אבא? אם נתגרש, מה יקרה לך, אווה? הייתי המומה שמחשבות כאלה בכלל חלפו במוחי. הייתי חסרת מנוחה כל אחר הצהריים כשבאו אנשים מהגן. אפילו ההורים של הילד באו והלכו. זה נמשך עד הלילה המאוחר, והרגשתי מוצפת. אווה סוף סוף נרדמה, ונשארתי לידה. הרופא אמר שהיא לא צריכה לעשות תנועות פתאומיות. מתיו היה במסדרון ועשה שיחות טלפון בזמן שישבתי בשקט ליד המיטה, מסתכלת על בתי הישנה. ליבי היה בסערה, ומתיו ידע שמשהו לא בסדר, אז הוא נשאר איתי כאמצעי זהירות. הוא לא עזב את בית החולים באותו לילה, וגם לא התכוונתי לתת לו. חשתי גל של רגשות סותרים כשמבטי נח עליו שוכב על צד המיטה. הייתי מפצירה בו ללכת הביתה ולנוח אם לא הייתי מגלה שהוא בוגד בי. אחרי הכל, הוא עדיין היה צריך לעבוד. עם זאת, מחשבותיי השתנו. מתיו היה אחראי לאווה והיה צריך לטפל בה. אם הוא כבר לא אהב אותי, הוא היה צריך לאהוב את בתנו. לאחר שהייה בבית החולים במשך שלושה ימים, הרופא סוף סוף שחרר את אווה. מתיו אמר שעלינו לתת לאווה לנוח עוד כמה ימים כשנחזור הביתה. מכיוון שהוא לקח כמה ימים חופש, הוא היה צריך לחזור מיד לחברה. כשצפיתי במתיו עוזב, חשדתי שהוא ימהר למאהבת שלו. אחרי הכל, הוא היה לכוד איתי במשך כמה ימים ולבסוף היה חופשי. הרגשתי הקלה כשהשועלה הערמומית ההיא עזבה. תהיתי מה עוד הוא יכול לעשות מאחורי גבי מכיוון שהוא יכול לשקר ללא מאמץ בפניי. איוונה התקשרה שוב כמה ימים לאחר מכן כדי לשאול על אווה, והגבתי באדישות. רעדתי בכל פעם שנזכרתי שהיא משקרת לי בזמן שהיא עם מתיו. התאכזבתי שהם יבגדו בי כל כך בקלות. רציתי לוודא אם היא "גברת מרפי" שהפקידה אמרה לי עליה. מה אם זו היא? מה הייתי עושה? שקלתי גירושים בפעם הראשונה. בסופו של דבר, חרקתי שיניים ואמרתי לעצמי לגרום למתיו לשלם ולאלץ אותו לעזוב בלי כלום.