נשארתי דוממת. התנהגותו תמיהה אותי, אך ידעתי שאלו דמעות תנין.
בסופו של דבר, הוא קם ואמר, "חכי כאן, אני אכין לך משהו לאכול." הוא לא הראה לי את פניו.
לא היה אכפת לי מהמחשבות שלו. גם אם הוא הראה רגשות כאלה מדי פעם, התמונה שלי עליו לא תשתנה. לא יכולתי להשפיל את עצמי לרמתו של בהמה.
ידעתי שפעולה מהירה היא ההגנה הטובה ביותר שלי. לא יכולתי לתת לו להצליח.
הוא חזר לעצמו בארוחת הבוקר, חם וחייכן. "מותק, בואי ה
















