כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי שוכבת בחדר מיון. הכל נראה רגיל, והכאב הנורא נעלם, והשאיר אותי חסרת תחושה. אטלס היה לידי, נראה מודאג. נראה שהוא הביא אותי לחדר המיון. המצב הפתאומי שלי בטח הפחיד אותו, והרגשתי צורך להתנצל. "הפחדתי אותך? אני מצטערת," צחקתי במבוכה, "אתה תמיד תופס אותי במצבי הגרוע ביותר. תודה שהצלת אותי שוב." "את מרגישה יותר טוב עכשיו?" אטלס בחן את הבעתי עם רמז לדאגה בעיניו. "יש לי אבנים בכיס