רוזלין עצרה את מכוניתה בצד הרחוב המבודד, נשענה קדימה לקחת את הטלפון שלה, חייגה מספר וחיכתה שהצד השני יענה. כשלא הייתה תשובה, היא נשפה והביטה קדימה ואחורה. אחרי עשר דקות שחלפו והיא התחילה להתעייף מההמתנה, היא נבהלה מדפיקה על חלון מכוניתה והדלת נפתחה. "לקח לך כל כך הרבה זמן!" היא חרקה שיניים והסיטה את מבטה. "סידרתי כמה דברים עם האנשים שלי," אמר האיש בקולו המחוספס. "בגלל זה גם לא ענית לטלפון שלי?" "ת