רוזלין יצאה מחדר האמבטיה עטופה במגבת לבנה, החליקה לתוך נעלי הבית שלה מבד הפרווה, וצעדה לעבר הטלפון שלה שצפצף, סימן שהגיעה זה עתה התראה. היא הרימה אותו ופתחה את התמונה שהמודיע שלה שלח לה, וחייכה. זו הייתה תמונה של קסנדרה יוצאת ממונית, עם מזוודות. היא חייגה למספר והנמען הרים כמעט מיד. "גברת." "לאן היא נוסעת?" היא שאלה. "אני לא יודע. אני עוקב אחריה מאז שהיא עזבה את חדר המלון הבוקר." "תמשיך לעקוב אחריה," היא התחילה. היא הייתה צריכה שהאישה הזו תצא מחייהם לחלוטין. "תפוס אותה כשתזדמן לך ההזדמנות ותפחיד אותה. תאיים עליה. אני חוזרת, רק תאיים עליה להתרחק מלוסיאן. אל תהיה טיפש להזכיר את השם שלי. תוודא שהיא מספיק מפחדת לפני שאתה משחרר אותה. בסדר?" "כן, גברת." "טוב," רוזלין הוסיפה ואז סיימה את השיחה. היא השליכה את הטלפון שלה על המיטה, צעדה לעבר השולחן, הרימה את כוס יין האלכוהול שלה, ולגמה אותה לאט. אמש, כשלוסיאן הגיע אליה. הוא אמר לה שהוא חתם על ניירות הגירושין. מה שהוא כנראה לא ידע זה שקסנדרה עזבה את הבית בבוקר והיא ידעה כי היו לה אנשים שחדרו לחייה היומיומיים של האישה. בהתחלה, היא התכוונה לחכות עד שלוסיאן יגרש את האישה מהבית בעצמו, אבל זה לקח יותר זמן ממה שהם תכננו. התוכנית הייתה לגרש אותה לאחר שנה של הנישואים המאורגנים שלהם. כשנראה שלוסיאן לא הולך לשלוח את קסנדרה משם בקרוב. היא ניסתה לחפור לכלוך על האישה. אבל, לעזאזל, קסנדרה הייתה פשוט מחויבת מדי לנישואים המאורגנים שלהם. אז, לא הייתה לה ברירה אחרת אלא לעשות את זה בדרך שלה. היא שילמה לזונה דהויה, צילמה אותה, ואז ערכה את זה בפוטושופ. הטכנולוגיה התקדמה. אף אחד לא הולך להאמין שזו לא קסנדרה בתמונות המלוכלכות האלה. היא שלחה אותם בעילום שם לגברת ברנדה גו, אמו של לוסיאן. היא בוודאי יותר מכל אחד אחר שגברת ברנדה לא תיתן לזה לעבור בשקט. כמובן, לוסיאן נפל בפח! אחרי הכל, הוא גם היה זקוק לסיבות להשליך את האישה הזו. היא תעשה הכל כדי לעזור בהשלכת האישה הזו אם זה אומר שהיא תוכל להיות עם לוסיאן. לוסיאן והיא היו חברי ילדות ומאז שהם היו ילדים, הם תמיד הבטיחו להתחתן זה עם זו. כולם ידעו על האהבה שלהם יחד, ההורים שלה, אמו של לוסיאן מלבד סבו שפתאום הפך קר אליה מסיבות הכי טובות שידועות לו. לא היה לה אכפת. היא לא ידעה כמה השפעה הייתה לאיש הזקן על לוסיאן עד שהוא פתאום רצה שהוא יתחתן עם קסנדרה. ולתדהמתה הרבה, לוסיאן קיבל את זה בלי הרבה מחאה! רוזלין אחרי שבילתה את הלילה עם לוסיאן אמש הרגישה כאילו ללוסיאן יש מחשבות שניות לגבי הגירושין. זה יכול להיות המחשבות שלה כי היא ידעה טוב יותר שלוסיאן לא יכול לסבול את האישה הזו קרוב אליו. היא הייתה צריכה שקסנדרה תלך רחוק מרצונה. זה הולך להיות אסון אם לוסיאן פתאום ירצה למצוא את גרושתו שוב. אחרי הכל, לוסיאן היה כל כך בלתי צפוי. *** קסנדרה סוף סוף הפסיקה ללכת ואז הסתכלה שוב סביבה. היא הלכה כבר זמן מה ולא היה לה מושג כמה זמן היא הלכה. לא היה לה לאן ללכת וההכרה הזו המשיכה להעלות דמעות בעיניה. לפני נישואיה ללוסיאן, היא הייתה סוג האדם ששמר על מעט חברים, וכשהחדשות על נישואיה למיליארדר התפשטו. אנשים התרחקו ממנה. לא היה לה בית לחזור אליו, וגם לא היה לה אף אחד שמחכה לה. היא בילתה את הלילה במלון, וקסנדרה ידעה שהיא לא יכולה לגור שם לנצח. היא הייתה צריכה לצאת ולמצוא מקום אחר לגור בו. עדיין היה לה קצת כסף, ונקווה שזה יספיק לפני שלוסיאן ישלח את דמי המזונות כפי שהובטח. אולי היא הייתה אימפולסיבית מדי, אולי אם היא הייתה נשארת לבקש מהאיש עוד, הוא היה יכול לתת לה הזדמנות נוספת. 'אוי, קאסי המסכנה, זה בהחלט לא הזמן להאשים את עצמך או משהו. זה נגמר עכשיו!' היא נזפה. עם זאת, לא עבר זמן רב עד שהיא שמה לב לטנדר השחור שעקב לאט אחריה. בהתחלה, זה היה הדמיון שלה עד שהיא עצרה מול אופנוע, הטתה את המראה, וצפתה בטנדר מפסיק לזוז. האנשים האלה עקבו אחריה, והיא הייתה בטוחה בכך. מי שלח אותם? לוסיאן? אמו של לוסיאן? או, רוזלין? היא חזרה ללכת, הפעם מהר יותר מבעבר. לא עבר זמן רב עד שהטנדר עצר מולה, והשמיע חריקה חזקה. קסנדרה נרתעה, הפילה בלי משים את התיק שלה, ופנתה להסתכל לתוך הטנדר שנפתח זה עתה. "היי, לאן את הולכת? את יכולה להשתמש בטרמפ," אמר אחד מהם בחיוך רחב. "ל...לא, תודה." היא רעדה ואז התכופפה להרים את התיק שלה. "נו באמת, אל תהיי עקשנית!" הוא ירד מהטנדר ותפס את ידה. "אני לא צריכה טרמפ. אני כבר בבית. זה הבית שלי שם," היא רעדה כשציינה באקראי. "שם? אין שם בית." קסנדרה פנתה להסתכל לאן שהיא הצביעה ולפני שהיא ידעה את זה, האיש הרים אותה ואז הוריד אותה בתוך הטנדר. איש אחר החזיק אותה בזמן שהאיש תפס את התיק שלה, זרק אותו לתוך הטנדר, ומיהר להיכנס. "לאן אתם לוקחים אותי?! אתם יודעים מי אני?" היא צרחה ברגע שהמכונית התחילה לנסוע. "אוי, בבקשה, תשתקו אותה. אתם יכולים?" האיש מאחורי ההגה נאנק. "כמה שילמו לכם? אני אתן לכם יותר. יש לי כל כך הרבה כסף ו..." היא עדיין אמרה כשחשה במטפחת מכסה את אפה. היא לא יכלה למחות זמן רב לפני שהיא אפשרה לחושך להשתלט עליה. *** קסנדרה פקחה את עיניה במבט זועף והסתכלה לאט סביבה. כשהבינה שהיא לבד ברכב, היא התיישבה במהירות וגל של בחילה פגע בה, וגרם לה לזכור שהיא בהריון וצריכה להיות בטוחה עבור עצמה ועבור התינוק שלה. קסנדרה עברה לקצה מושב המכונית והציצה החוצה מהטנדר הפתוח רק כדי להבין שהיא לבד בסביבה הלא מוכרת והמבודדת. היא ירדה מהטנדר בעדינות, צועדת על קצות האצבעות, והתרחקה ממנו לאט. קסנדרה לא הלכה מרחק רב לפני ששמעה, "לאן לעזאזל את חושבת שאת הולכת?" היא פנתה להסתכל על האנשים שעמדו ליד הטנדר ואז התחילה במרוץ. "לעזאזל, תפוס אותה!" אחד מהאנשים צעק והיא רק יכלה להגביר את הקצב שלה. "אלוהים, היא מהירה!" היא שמעה שאחד מהם צועק אבל רק המשיכה לרוץ. היא לא הולכת לתת לאנשים האלה להרוג אותה. היא התערבה שהם לא יודעים כמה גדול האינסטינקט ההישרדותי שלה. * אחרי זמן מה של ריצה, קסנדרה עצרה בפתאומיות והביטה למטה. 'אלוהים, זה היה מבוי סתום,' היא מלמלה לעצמה כשבעטה באבן במורד הצוק. "אין לאן לברוח יותר, גברתי?" אחד מהבחורים סוף סוף הגיע, מתנשף בכבדות והשאר הגיעו זמן קצר לאחר מכן. "מה אתם רוצים ממני?! האם לוסיאן שלח אתכם לעשות לי את זה?!" היא צעקה. "בגלל זה את לא צריכה להיות אובססיבית לגבי מה שלא היה שלך," הוא אמר "כמה הוא שילם לכם? אני אתן לכם כל סכום שתבקשו. תאמינו לי, יש לי כסף. אתם לא מאמינים, נכון?" היא שאלה בחיוך. חיוך שגרם לה להיראות משוגעת. "מה היא אומרת?" אחד מהם זעף. הוא צעד צעד קרוב יותר אליה, הוציא סכין מכיסו, ושלף אותה מה שגרם לאישה לסגת לאחור בלי משים. "אני רק הולך להזהיר אותך. אני נדיב עכשיו. תעזבי את המדינה ואל תחזרי לעולם," הוא אמר, צועד לעברה. "תדבר משם. אל תתקרב!" קסנדרה צעקה. "אני רק רוצה שתביני אותי טוב. תתרחקי מאוד מלוסיאן אם את לא רוצה לפגוש את מותך." 'מה הוא אומר? אני חושבת שאני הולכת למות עכשיו.' היא חושבת באומללות לעצמה. "תעני לי!" עם זה, האיש הסתער עליה. בלי משים, רגלה החליקה והיא נאבקה להחזיר את שיווי המשקל שלה. "לעזאזל, לא!" אחד מהאנשים צעק ומיהר לתפוס את מעקה המיטה. הוא איחר. הוא צפה באישה נופלת בצורה מחרידה במורד הצוק. "אלוהים. היא נפלה?" אחד מהם שאל. "מה? היא נפלה? אתה עיוור שאתה לא יכול לראות מה קרה זה עתה?!" הוא רעם. "לעזאזל, מה נעשה?!" "האם עלינו לספר לה?" "עלינו. היא כנראה תאהב את החדשות." "מה? היא אמרה בבירור שאסור לנו לגעת בה, לעזאזל!" "אז מה? להכחיש את זה? עדיף שנספר לה. אם היא תגלה את זה בעצמה אחר כך, אנחנו אבודים! אתה יודע את זה!" === חמש שנים לאחר מכן. "מה אמרת?" וסיליסה הת'ווי היא עורכת הדין המבוקשת ביותר בארצות הברית. "הודעה מחברת L.G הגיעה זה עתה. זו הצעה להיות היועצת המשפטית שלהם," נינה, המזכירה שלה חזרה. "בסדר!" וסיליסה מחאה כפיים. "את לא נהיית אובססיבית מדי לגבי L.G? עכשיו שפשוט הגיעה הצעה. אל תגידי לי שאת הולכת לעזוב כאן." "למה? יש לך עבודה בשבילי כאן?" וסיליסה הרימה גבה. "לא. אין לי," היא הניעה את ראשה ולחצה את שפתיה. עדיף לא לומר יותר שום דבר. הבוסית שלה הייתה מפחידה מאוד כשהיא כועסת. "תבטלי את הלוח זמנים שלי להיום. אני יוצאת," וסיליסה תפסה את המעיל שלה, ויצאה מהמשרד שלה. * מתעלמת מהברכות מהזוטרים שלה בעבודה, היא נכנסה למכונית, הניעה את המנוע ואז נסעה משם. החלום שלה במשך שנים רבות סוף סוף קורה. עכשיו שהיא הולכת לחזור לארצות הברית, מבט לא נעים התפשט על פניה. אחרי דקות רבות של נהיגה, היא עצרה את מכוניתה מול הקוטג', ירדה ממנה, צעדה לעבר השער, ואז הניחה את אצבעה על חיישן טביעות האצבע שנפתח מיד. "אמא!" הגיע קולה הקטן של בתה, הייזל. "היי, מותק שלי. כמה התגעגעת אליי?" היא התכופפה והרימה אותה מהקרקע. "כל כך הרבה!" הייזל חייכה. "אבא," וסיליסה אמרה בשקט ברגע שנכנסה לסלון. "קיבלת את ההודעה? L.G רוצה לשכור אותך," הוא אמר במקום. "איך ידעת?" היא זעפה את גבותיה. היא פשוט קיבלה את החדשות תוך פחות משעה. אבל שוב, שום דבר לא חומק מאביה המאמץ. "אז את עוזבת?" הוא שאל ווסיליסה הניעה את ראשה לאט. "למה? את לא שמחה? חיכית שנים רבות לזה," הוא הרים את גבותיו. "אני יודעת, אבל... אני מרגישה כל כך לא בטוחה עכשיו," היא הניעה את ראשה. "בואי הנה," הוא טפח על הכיסא לידו. "אני אתמוך בכל החלטה שתקבלי. את יודעת את זה," הוא טפח על גבה. "אני יודעת." "טוב. תעשי מה שאת רוצה לעשות, ואני אתמוך בך, קסנדרה," הוא אמר וחיבק אותה. "תודה רבה, אבא," היא הרטיבה. וסיליסה נשפה אנחת רווחה ועווותה את פיה. היום המיוחל מתקרב. בקרוב, היא הולכת לפגוש את אלה שניסו להרוג אותה. *** חודש לאחר מכן, ארצות הברית. וסיליסה סוף סוף דרכה לתוך הבניין הגבוה לאחר דקות רבות של עמידה עם כפות ידיים מיוזעות וצעדה לקבלה. "אני כאן כדי לפגוש את היו"ר," היא אמרה. "יש לך פגישה איתו?" "כן. שמי וסיליסה הת'ווי," היא הצהירה. היא צפתה באישה מרימה את הטלקום ומבצעת שיחה והיא הציצה בחוסר הכרה סביבה. "בסדר, הוא יראה אותך עכשיו," היא אמרה. "לכי ישר מכאן ותראי מעלית בצד שמאל שלך. את צריכה לעלות לקומה ה-67," היא כיוונה ווסיליסה רק הניעה את ראשה ואז פנתה לצאת. * וסיליסה חיכתה עד שהמעלית צפצפה ונפתחה והיא נכנסה, לחצה על מקש 67 ואז זזה הצידה עבור שתי הנשים שנכנסו זה עתה וחיכתה עד שהדלת נסגרה. אחרי מה שנראה כמו נצח, המעלית סוף סוף עצרה, הדלת נפתחה והיא יצאה ממנה. היא קמצה את ידה בעצבנות כשפנתה לדלת שהיה עליה השלט 'יו"ר'. היא דפקה על הדלת וכשלא קיבלה תשובה אחרי זמן מה, היא דחפה את הדלת ונכנסה. היא הסתובבה לאט, מסתכלת סביב המשרד הגדול עד שעיניה נפלו על הזכוכית על השולחן שהיו עליה שמות מוטבעים. "יו"ר לוסיאן גו," היא קראה בשקט ואז, הדלת נפתחה. וסיליסה הסתובבה במהירות ואז נעלה מבט עם האיש הגבוה מולה שנראה קר ויהיר כפי שתואר בחדשות. "כן?" קולו העמוק צלצל עמוק באוזניה שהזכיר לה כמה זמן היא הייתה רחוקה מהאיש הזה שלא נראה כאילו הוא התבגר כהוא זה. לבסוף התאוששה, היא נעצה בו את עיניה ושפתיה משכו לחיוך רך, "אני וסיליסה הת'ווי, היועצת המשפטית של קבוצת חברות L.G." "אה. לוסיאן גו," הוא ענה ואז הושיט את ידו קדימה. וסיליסה הניעה את ראשה, הציצה בידו וחיוך התפשט על לחיה. 'לעולם לא אשכח את שמך,' היא אמרה לעצמה. כמה המתק שלה הולך להיות מתוק? המשך יבוא…