מליסה הרגשתי שהראש שלי עומד להתפוצץ והלב שלי, נתלש. שום דבר לא הכין אותי לזה; אפילו לא מנות הוודקה ששתיתי אתמול בלילה. בלעתי בקושי והסתכלתי שוב; הפעם מצמצמת את עיני כדי לוודא שאני רואה נכון. "עצור," אמרתי במהירות לנהג. עיני היו נעוצות בטויוטה קורולה השחורה שלא רק נראתה כמו המכונית של החבר שלי, אלא גם היו לה את לוחות הרישוי שלו. טרקתי את דלת המכונית, מוצאת כמה שטרות בתיק שלי. הנהג מלמל תודה ממש לפני שהסתלק. רציתי לומר תפילה קטנה בתקווה שזה לא - אבל עצרתי והסתכלתי מסביב. רצתי על פני המדרכה, מתחמקת מתיירים וממכוניות מתקרבות. בדקתי שוב את הכביש וזינקתי אל הכניסה לבניין. תחבתי את קווצות השיער שלי מאחורי האוזן וכשעמדתי שם ותהיתי מה איאן יכול לעשות כאן, ראיתי את הדמויות. ידיו של איאן מצאו את דרכן לתפוס את מותניה של הלנה והם טיילו אל הכניסה למוטל עם חיוכים בלבד. הרמתי גבה כי זה לא היה אפשרי. עקבתי אחריהם, מוודאת לשמור על מרחק כדי שאוכל להתבונן. ליבי החסיר פעימה במחשבה על כך שהחברה הכי טובה שלי מנהלת רומן עם החבר שלי וקצב הנשימה שלי גבר. הייתי חייבת לעשות את זה. לחזור אחורה לא הייתה אפשרות. דמעות ספוגות בעיניי אבל מצמצתי אותן בחזרה ומצאתי את דרכי לקבלה. הגברת הבלונדינית לקחה רגע מהשיחה שלה והפילה את הטלפון לפני שפנתה אלי. "יום טוב גברת, ברוכים הבאים ל-" "היי," עניתי בחופזה. "את יכולה אה-את יכולה לתת לי את פרטי החדר של האנשים שזה עתה עברו כאן?" הטיתי את ראשי ובלעתי בקושי לפני שהסתכלתי עליה שוב. לא שמתי לב לכלום מלבד עיניה הכחולות הגדולות שנראו קצת מופתעות מהבקשה שלי. "אני מצטערת, הם מצפים לך?" אני עוצרת. כמובן שלא. "לא, אבל אני באמת צריכה לדעת אם הם מתאכסנים כאן ואם הם-" "אני מצטערת גברת אבל אני לא יכולה לחשוף שום מידע. זה בניגוד למדיניות המלון." "זה החבר שלי ו-" עצרתי לפני שהספקתי לומר החברה הכי טובה. מי הולך למלון עם החבר של החברה הכי טובה שלה?? שפתיי התייבשו כל כך שהייתי צריכה להרטיב אותן לפני שנשפתי אוויר בצורה נשמעת. רציתי למחות אבל היא לא נראתה כאילו היא עומדת לשנות את דעתה. הנהנתי בתבוסה ופניתי ללכת אבל קולה הבלתי נשמע עצר אותי. "חכי." הסתכלתי עליה ושפתיה התעקלו לפינה. "אני לא יכולה לחשוף הרבה אבל זו לא הפעם הראשונה שלהם כאן." היא הניעה את ראשה. "אני מצטערת." הטלפון שלי זמזם ממש בידי והסתכלתי על המסך. הלנה: ילדה, הפרויקט הזה הורג אותי. אני לא מצליחה להבין כלום אז אני סתם יושבת בספרייה. מה את עושה? באיזו שעה המשמרת שלך מסתיימת? מה לעזאזל? אפילו לא ידעתי איך להגיב אבל קודם כל, הסתכלתי על פקידת הקבלה שעכשיו הסתכלה עלי באהדה ודאגה שלא אטביע את עצמי או אפול מצוק. פניתי משם וגם אם לא הצלחתי לראות בבירור, המשכתי ללכת. התקשיתי לשמור על קצב נורמלי כי הרגשתי כאילו ליבי עומד לקפוץ החוצה מחזי. היה חשוך אבל הכביש עדיין המה מכולם בעולם שלהם. ניסיתי לתפוס את העולם שלי; עובדת בשתי משמרות בזמן שאני מנסה להשיג תואר במכללה עם סבתא שיש לה דמנציה ומגלה שהחבר שלי והחברה הכי טובה שלי מזדיינים אחד עם השני. דחפתי את הדלת לדירה שלי וטיפסתי במהירות במדרגות מבלי להסתכל אחורה. נמנעתי מכמה שיותר שכנים שיכולתי וברגע שסגרתי את הדלת, נשענתי עליה. נתתי לדמעות למצוא את דרכן במורד לחיי וקללתי על כך שנתתי לו להגיע אלי; על כך שנתתי להם לגרום לי להרגיש ככה. הורדתי את החולצה שלי במשיכה אחת ופניתי לחדר האמבטיה. לא היה הרבה מה לעשות כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר, אבל אמבטיית מים קרים יכולה לפחות להפחית את הכאב. ביליתי את השעה הבאה בישיבה באמבטיה ונתתי למים להגיע לצווארי. אני לא בטוחה מה הרגשתי אבל היו כאב, כעס ואכזבה ששיגרו דרך עמוד השדרה שלי. אני יודעת שאיאן צעיר - בחור דור שני עם אישיות רועשת אבל אהבתי אותו והאהבה הזו הורגת אותי. שכבתי על המיטה שלי ועצמתי את עיני. הייתי צריכה להרגיש כל דבר שהוא לא הלב שלי נסחט. חשבתי על דרכים להחליף את הרגש. אני חושבת על ההודעה - האם היא באמת חשבה שאני טיפשה? זזתי כדי לרסק את הטלפון שלי אבל הייתה דפיקה. דפיקה שגרמה לי להתנשף בכבדות... ניסיתי לתפוס את נשימתי אבל איאן נכנס. הוא היה פשוט הדבר הכי יפה אי פעם עם גובה מושלם ועיניים ירוקות שיכולות לחדור לנשמתי. הוא פתח את הדלת והעיניים שלנו נפגשו. "היי מותק," הוא אמר והתקרב. ליבי נעצר והתחלתי לחשוב - האם ייתכן שהוא מנסה לפצות על כך שלא היה נוכח ביום ההולדת שלי אתמול? עצרתי. "את בסדר?" הוא שאל, הרים את גבותיו והצלחתי להנהן. הוא התיישב לידי ונשף. הבושם שלו מילא את האוויר ולא הצלחתי לחשוב על מה שקורה. "אני חושב שאני צריך פיפי." הוא הלך דרך הדלת והיא נסגרה מאחוריו. אני שמחה לדעת שאני עשויה לטעות לגבי כל העניין הזה. היה זמזום והבטתי לעבר הטלפון על הספה. נשענתי קרוב יותר כדי להסתכל על סרגל ההתראות. הלנה: תסתכלי על מה שגרמת... סקרנות לקחה חלק טוב יותר ממני ולחצתי על ההודעה.