מרקוס. הכל בשביל הבן שלי. בדיוק את זה אמרתי לאיאן כשביקש עבודה לחברה שלו. הגשם הבלתי פוסק שירד בממטרים כבדים גרם לבוקר לא משעשע במיוחד, מכיוון שהכל בפעולות של היום היה תלוי בכך שאגיע למשרד מוקדם. אין שום סיכוי שאסע החוצה, או שאאפשר שיסיעו אותי בגשם השוטף הזה. אז חיכיתי קצת וביקשתי מהמזכירה הזמנית שלי להקדים הכל בשעתיים. אתחיל שעתיים מאוחר יותר ואסיים שעתיים מאוחר יותר. אחרי כשעה, שמעתי את הנהג שלי עוצר, והחלטתי שהמזג אוויר בטח נרגע קצת, אז יצאתי לטפטוף הקל ונכנסתי למכונית הממתינה. "בוקר טוב, מרקוס. נראה שהמזג אוויר הוא חבר שלך הבוקר," תומאס, בהומור האופייני שלו, העיר. "הממ, חבר בוגדני מאוד הוא. רק יכול לקוות שאגיע מוקדם למשרד, למרות התעלולים הנבזיים שלו," אמרתי כשנכנסתי למכונית ושלפתי את הטלפון כדי להתחיל את שיחות הבוקר שלי. הראשונה הייתה אמורה להיות למזכירה שלי, אבל מאז שהיא התחתנה ועברה דירה, לא הצלחתי למצוא אף אחת כל כך מוכנה, או מוכשרת כמוה, לטפל בצרכים היומיומיים שלי. מכל המחליפות שהיו לי בתקופת ניסיון, רק שתיים החזיקו מעמד יותר משבוע. השאר הצליחו לעמוד בקצב רק יום או יומיים, ואז נפלו בצורה מסוכנת מאחור, לפני שברחו מהדלת. האחרונה עזבה בדמעות, וקראה לי אדון עבדים. אני בלי מזכירה ראויה כבר שלושה חודשים בערך, ואני מתאמץ מאוד כשאני צריך לעשות את כל העבודה בעצמי. אבל השיחה של איאן אמש העלתה את התקוות שלי - משהו על הצורך בעבודה לחברה שלו. הילד תמיד מקבל מה שהוא מבקש והפעם, אני מקווה שמי שהוא מביא תהיה שווה את הדיבורים שהוא השקיע בשבילה. כמובן, העסקתי אותה כטובה בשבילו, אבל חלק ממני רצה שהסיוט של חוסר מזכירה יסתיים. התנועה לא הצטברה, אז הגעתי למשרד די זמן קצר אחרי שיצאתי מהבית. ישר למעלית, וישר למשרד שלי. אין זמן לבזבז. ביקשתי מהמזכירה לקרוא למי שזמין, כדי שאוכל להתחיל לטפל בעבודה. והסדר הראשון של היום היה המזכירה החדשה שלי. הדלת נפתחה ועקב הנעל שלה, עם הפה הפעור, נגע ברצפה. ראיתי קודם את הרגליים שלה, חצאית שחורה בשילוב עם חולצת שיפון. לא בדיוק הדרך שבה ציפיתי שהמזכירה החדשה שלי תתלבש, אבל היא נכנסה עם כל כך הרבה ביטחון. העיניים שלי נודדות למעלה כדי לתפוס את החיוך על הפנים שלה. זאת היא. אותה בחורה שמצאתי שיכורה בבר לפני כמה ימים. הסתכלתי עליה בזמן שהיא הסתכלה עלי, ותהיתי אם היום הזה לא נוצר במיוחד בשבילי. רק שהיא לא הייתה המומה מדי לראות אותי. למעשה, היא בהתה בי בידיעה. "את הבחורה שאיאן אמר שתמלא את התפקיד?" "איזה תפקיד?" היא שאלה והעיניים שלה נצצו. היא נראתה זוהרת ויפה יותר. כל ההערצות האלה, אבל עדיין שמרתי על ארשת פנים ישרה. "את לא יודעת למה את כאן." "אני כן," היא הגיבה בחופזה כאילו מנסה ליצור רושם ראשוני טוב. רק שזה יהיה הרושם השני אחרי שהיא ניסתה לגרום לי לישון אצלה. "אז?" "אני כן," היא אמרה, עם חיוך עצבני. "תסתכלי עלי," אמרתי, סוף סוף מוכן להתייחס לפיל שבחדר. "מה שקרה באותו לילה לא ישפיע על תוצאת הראיון הזה, כל עוד את לא תאפשרי את זה. נוכל לדון בזה אחר כך, אבל כרגע, אני רוצה לדעת למה את תהיי המזכירה הכי טובה שהייתה לי אי פעם." היא נראתה רגועה קצת. היא בטוחה בעצמה, ואני מניח שפשוט דקרתי את הנמר. "שתי סיבות, מר הילס," היא התחילה "שתיהן הן הערכים שעליהם בניית את החברה הזאת; נאמנות ועבודה קשה. שני הערכים הם אותם ערכים שעליהם בניתי את החיים שלי ואת חיי היומיום." "ואיך אני מאמת את זה?" "קודם כל, הייתי יתומה כל חיי, ובכל זאת אני בקולג', מממנת את הלימודים שלי." "המממ." היא עצרה לחשוב. "וגם לא סיפרתי לאיאן על המפגש שלנו." "בקושי היה מפגש." "חזרתי הביתה, שיכורה לגמרי, במכונית שלך. זה ניחוש של כל אחד מה גבר רכושני כמו איאן היה חושב." היא די חכמה, אני אתן לה את זה. אבל למה שאיאן יקנא? כשאני מסתכל עליה מהברכיים ועד הפנים, מיד הבנתי למה. "אז את החברה שלו, נכון?" "כן." ולבן שלי שוב יש הוכחה לקמצנות שלו מרוחה על המראה של בחורה אחרת. "את לא מבקשת ממנו לקנות לך בגדים?" לא התכוונתי להישמע מאיים אבל זה רק נכון לדעת את זה. "אני מעדיפה להיות עצמאית, אדוני." חסרת ניסיון. ככה היא נשמעה ולמרות שאיאן מנסה להתנהג כאילו הוא מבוגר, זה עצוב איך מערכת היחסים שלהם תיראה כלפי פנים. "את לא תהיי המזכירה שלי בלבוש עלוב כזה. יש לי מוניטין לשמור עליו." ביקשתי מהמזכירה הזמנית שלי לבטל את שאר הבוקר שלי והגבות שלה התרוממו. "אפשר לשאול למה, אדוני?" "כי אנחנו צריכים להשיג לך בגדים טובים יותר. תתחילי לעבוד מחר, ותתלבשי כראוי." * * * עמדתי כמה קילומטרים מאחוריה, צופה בה מסתכלת על המתלה בחיוך רחב. היה ברור שהיא לא רגילה לזה. הייתי בתמיהה שקטה; שאלות רבות ריחפו במוחי. אם היא במערכת יחסים עם איאן אז למה היא הייתה במועדון? ולא רק זה - שיכורה מספיק כדי לפלרטט. כאילו חשה שעיניים נשואות אליה, היא הרימה את מבטה מהמתלה ופנתה אלי. "אה - זה." נתתי הינהון קטן. כשצעדה קרוב אלי; הדחף הבלתי פוסק לדעת מה קרה מילא אותי ולא יכולתי לעצור את זה. "מה גרם לך להיות הרוסה מספיק כדי להגיע למועדון כל כך שיכורה?" היא בהתה בי. "אה - שום דבר רציני. רק עבודות בית ספר ואה - הייתי בלחץ והייתי צריכה התפרצות." אני יכול לדעת מתי בן אדם משקר והבחורה הזאת שאני מבוגר ממנה בחמש עשרה שנה פשוט מצמצה עשר פעמים בשמונה שניות. "זה היה הוא?" שאלתי ועצרתי כדי לתפוס הצצה בפנים שלה. "אני יכול לעזור ללמד אותו לקח."