פרק ראשון
נקודת המבט של ונסה:
השעה כבר עשר דקות אחרי שש בערב, ואני עדיין לבד בסוויטה מפוארת שבה אני אמורה לפגוש את דומיניק ריצ'רדס, בעלי לעתיד. מלבד כל העובדות שקראתי עליו בכתבות חדשותיות, הוא עדיין זר לי לחלוטין.
דיברנו רק פעמיים, ובשתי הפעמים, בנוכחות הורינו. הפעם הראשונה הייתה במהלך ההיכרות בינינו באירוע חברה, והפעם השנייה הייתה במסיבת יום ההולדת של אבי, שאורגנה על ידי מר ריצ'רדס, אביו של דומיניק.
מלבד זאת, לא דיברנו כלל. ניסיתי לדבר איתו באותו יום, אבל נדמה היה שהוא נמנע ממני, ועד היום אני תוהה מדוע.
זו הפעם הראשונה שאנחנו מנהלים שיחה בארבע עיניים, והוא זה ששלח לי הודעה כדי שניפגש כאן.
למרות שהוא דחק בי להקדים, הוא מאחר למדי, ואני מתחילה לתהות אם הוא בכלל יופיע.
בזמן שאני יושבת ומחכה, אני לא מצליחה להפסיק להתבונן סביב בכל הפאר וההדר שהוא ומשפחתו חיים בו. אפילו המלון המפואר הזה שייך למשפחתו. הוא טייקון עסקי ומיליארדר.
איך שלא אסתכל על זה, אני עושה את זה רק למען אבי, כי זה עומד לפעול לטובתו.
בזמן שאני מהרהרת בכל הדברים הטובים שיצמחו למשפחתי מהנישואים האלה, הדלת נפתחת סוף סוף בחריקה ודומיניק נכנס. הוא מאט לרגע כשהוא מביט מטה אל הטלפון שלו תוך כדי הקלדה, ואז מכניס אותו לכיס מכנסיו. הוא לבוש בחליפה שחורה מחויטת.
לאחר מכן הוא ממשיך להתקרב אל השולחן העגול מבלי להעיף בי מבט, תופס כל כך הרבה מקום כשהוא מניף את זרועותיו ביהירות.
למרות היהירות הניכרת משפת הגוף שלו, אני עדיין לא מצליחה להפסיק לבהות בו, כי הוא כל כך נאה. ייתכן שאיננו מכירים אישית, אבל אני לא יכולה להכחיש כמה הוא מושך.
כשהוא מגיע לשולחן העגול, הוא מושך החוצה כיסא בנונשלנטיות בצד השני ומתיישב, תוך שהוא מעביר את ידו בשערו המשיי.
אני מצפה שהוא ידבר ראשון, אבל כשהוא מתמהמה יותר מדי, אני מרגישה מבוכה אז אני אומרת משהו במקומו.
"ערב טוב," אני מחייכת אליו, מנסה כמיטב יכולתי לגרום לזה להיראות אמיתי.
"לקח לך מספיק זמן," הוא עונה ביהירות, והבעת פניו תואמת את גישתו.
"סלח לי?" אני מכווצת את גבותיי, לא מצפה שיהיה כל כך ישיר ביהירותו.
הוא נשען לאחור בכיסאו, מטה את ראשו ואומר, "היית צריכה לברך אותי לשלום ברגע שנכנסתי."
הוא רציני עכשיו? כמה מתנשא מצידו להתייחס אליי כך.
כל חיי, מעולם לא הייתי אחת שמוותרת, ואני בהחלט לא מתכוונת להתחיל עכשיו. וזו הסיבה שאני מנסה לומר משהו ולהתבטא נגד חוסר הכבוד הבלתי ייאמן שהוא מפגין כלפיי.
"למה שתצפה ממני לברך-"
"די, בואי ניגש ישר לעניין," הוא קוטע אותי ומוציא את הטלפון שלו.
אני נשענת לאחור בכיסאי בנחירת בוז של חוסר אמון מוחלט. כמה שאני לא מנסה, אני לא מצליחה להסתיר את אכזבתי.
עם זאת, אני מזכירה לעצמי מה מונח על כף המאזניים, אז אני מהנהנת קלות.
"בסדר, בוא ניגש לעניין כפי שאמרת."
"אנחנו מתחתנים בעוד כמה שבועות, מה שאת כבר יודעת, וברגע שזה יקרה, תצייתי ללוח הזמנים שלי בכל עת," הוא קובע בתקיפות, מבטו נועץ בי מבט חודר כשהוא רוכן קדימה מעל השולחן. "את תגיעי לכל אירוע שאני רואה כנחוץ, בין אם תרצי ובין אם לא."
לא רק שהטון שלו מתנשא ביותר, הוא גם סמכותי, אבל זה לא הזמן להיראות מאוימת, כי האמת היא שאני לא, וזו הסיבה שאני מיישרת את כתפיי ופוגשת את מבטו ישירות.
"מובן," אני עונה, קולי יציב ואינו מראה סימני ערעור ברורים. זו השיחה הפרטית הראשונה שלנו ואני מסרבת לתת לו לראות בי סימן כלשהו לחולשה.
"ואני מצפה שתשמרי על תדמית מסוימת בציבור, לא משנה לאן נלך," הוא ממשיך, הטון שלו עדיין מתנשא. "כאשתי, את עומדת להיות השתקפות שלי, ולא אסבול שום סוג של התנהגות שעלולה להכתים את המוניטין המצוין שלי."
אני לוקחת נשימה עמוקה, מהדקת את אגרופיי מתחת לשולחן כשאני דוחקת בעצמי להישאר רגועה. אבל עמוק בפנים, אני רק רוצה להתפרץ עליו. עם זאת, אני לא יכולה. כל כך הרבה תלוי בזה.
"כפי שתחפוץ. אעשה כל מה שיידרש כדי לשמור על תדמיתך," אני עונה, הטון שלי שוב תקיף.
למרות הזעם הגואה בתוכי, אני יודעת שאני חייבת לנשוך את לשוני למען החברה של אבי. אני כבר יודעת שאם אגלה התנגדות כלשהי למה שהוא אומר, אין שום ספק בעולם שזה רק יסבך את העניינים עוד יותר.
אף על פי שאני מסכימה לנישואי נוחות, אני מסרבת לתת ליהירותו ולגישתו המתנשאת לשבור אותי. אני אשחק את תפקידי בהצגה הזאת, והכול בשם הצלת הדבר החשוב לי מכול.
להתחתן איתו זו הדרך היחידה להבטיח את היציבות הכלכלית שמשפחתי זקוקה לה נואשות. אני מנסה לדחוק הצידה את רגשותיי ולהתמקד בתמונה הגדולה.
לפני שנפגשתי איתו כאן, הנחתי שאנחנו באים להכיר אחד את השנייה, אבל עכשיו אני יודעת שכל זה חסר משמעות עבורו. אני כבר רואה את האינטראקציות שלנו ריקות מכל רגש או קשר אמיתי.
בזמן שאני צופה בו מדבר עוד ועוד בעודו ממשיך להקליד בטלפון שלו, מילותיו חותכות בי כמו סכין. אני לא יכולה להתעלם מתחושת השקיעה בבטן. איזה חלאה.
"כבר ציינתי שתגיעי לכל אירוע שאני רואה כנחוץ ותשמרי על תדמית ציבורית מסוימת. בזמן שזה נדון, יש משהו חשוב שאני רוצה לדבר עליו בנפרד. את יודעת על בית היתומים ובית החולים לילדים שהקמתי לפני שנים?"
"כן."
"הילדים האלה יקרים לי, אז גם אם לא אכפת לך, תתנהגי כאילו אכפת לך כשהמצלמות פועלות."
הטון שלו ממש מאיים ואני תוהה איך חלאה יהיר כמוהו דואג כל כך עמוקות לילדים נזקקים. זה הדבר היחיד שאני יכולה להעריך בו כרגע.
אז הוא תופס את תשומת ליבי שוב כשהוא מחליף נושא.
"שתדעי לך, לא היית הבחירה הראשונה שלי. אני עושה את זה בגלל אבא שלי. הוא לא ייתן לי לרשת את החברה כל עוד אני לא נשוי, וזו חייבת להיות את."
אני נושכת את לשוני כדי להישאר רגועה. ברגע זה, אני תוהה איך אני הולכת לבלות את שארית חיי עם דומיניק, שרואה בי לא יותר מכלי משחק במשחק הכוח והשליטה שלו.
לא משנה איך אני מרגישה כרגע, אני שוב מזכירה לעצמי שזה למען מטרה נעלה יותר, ואעשה כל מה שצריך כדי להציל את החברה של אבי, גם אם זה אומר שאצטרך להקריב את האושר שלי בתהליך.
זה לא סיפור האהבה שאני רוצה. בתסריט מושלם, אלו היו צריכים להיות נישואים מלאי אהבה ואושר, לא רק חוזה קר.
אבל לא משנה כמה אני כבר לא אוהבת אותו, אסבול את יהירותו וקרירותו. אני אהפוך לאישה המושלמת, גם אם זה אומר לוותר על החלומות שלי.
צד חיובי אחד בכל זה הוא שכל משפחתו אוהבת אותי.
"מוטב שתרשמי לעצמך את כל מה שאמרתי לך," הוא אומר לי, ונשען סוף סוף לאחור בכיסאו.
הוא מיד מביט מטה אל הטלפון שלו כדי להקליד משהו שוב. המינימום שהוא יכול לעשות זה להניח את הטלפון שלו בצד עד שנסיים כאן, אבל זה רק מראה כמה הוא לא מעריך את נוכחותי.
למרות מה שאני מרגישה, אני עונה בתקיפות ואומרת, "רשמתי לעצמי הכול."
"טוב. שאלות?"
אני כבר מרגישה שאני רוצה לעזוב את הסוויטה הזו מרוב שאני עצובה, אבל אני חייבת להישאר ולפחות להעמיד פנים שאני רוצה להיות כאן.
זה החלק שבו אני אמורה לשאול שאלות, אבל אין לי שום דבר לשאול חלאה כמוהו.
"אין לי מה לשאול." אני מנידה בראשי.
"לי יש משהו לשאול. את בתולה?"
שאלתו תופסת אותי לא מוכנה ועיניי מתרחבות מעט. הוא לא מנתק את קשר העין והיהירות הזו לעולם לא נעלמת.
אני מתעשתת במהירות כדי לענות. "כן, אני בתולה."
ברגע שאני נותנת לו את תשובתי, הוא מרים את גבותיו.
"ואת תישארִי בתולה. אני לא מתכנן לגעת בך לעולם," הוא אומר לי.
"בסדר מבחינתי."
"אבל רק תראי אותך." הוא מלטף את סנטרו כשהוא מביט בי מעבר לשולחן, ואז מתעשת לקול פתיחת הדלת. "הגיע הזמן שתכירי את כרמלה."
"מי זו כרמלה?" אני מבולבלת לגמרי.
"היא." הוא מצביע על הדלת שמאחוריו ואני עדיין לא מבינה.
ברגע שהדלת נפתחת, נכנסת בחורה גבוהה עם גזרה מושלמת, שערה הבלונדיני הארוך והגלי רק מוסיף לשמלתה הזוהרת והצמודה לגוף ולעקביה הגבוהים.
אף על פי שאני מתמקדת בעיקר בה, אני מציצה בו כמה פעמים והוא ממשיך לנעוץ בי מבט חודר. מה עובר לו בראש?
אני מסיטה את מבטי ומתמקדת שוב בכרמלה. אני עדיין לא יודעת מי היא ומקווה שהוא יבהיר לי את הדברים בקרוב.
כשהיא מתקרבת מספיק לשולחן, אני צפויה להלם כשהוא תופס אותה במותניה, רוכן קדימה כדי שהיא תוכל להקשית את גבה, ואז הם פורצים בנשיקה לוהטת ממש בנוכחותי.
