ונסה לא חלף זמן רב מאז שכרמלה קראה לי כלבה, כפי שעשתה מאז שאני זוכרת את עצמי, כשדומיניק התקדם ועמד בדיוק בינינו, מתנשא מעליי בהבעה יהירה כשדיבר אליה. "מותק," הוא אומר לה בחיוך זחוח. "הממ?" היא משיבה, וזה נשמע כאילו גם היא מחייכת ביהירות. "תאכלי מה שאת רוצה ממה שהוגש על השולחן הזה," הוא אומר. היא כורכת בהתלהבות את זרועותיה סביבו מאחור ומצחקקת. הייתי כל כך המומה שפשוט נענעתי קלות בראשי לעברו והורדתי