ונסה מבט חטוף לאחור נראה חסר תועלת; אני מבחינה רק בגבר בחליפת עבודה ובכובע, גורר שקית אשפה. אבל למרות זאת, אני סוקרת שוב את סביבותיי, תוהה מה גרם לכרמלה לברוח ככה, כשהיא נראתה כל כך המומה. כנראה שפספסתי את זה. בזמן שאני חושבת מה זה יכול היה להיות, אני מטה את ראשי בתמיהה. לוקח לי רגע לחזור פנימה, וזה הרגע שבו הגבר הגורר את האשפה פונה אליי. "ונסה?" אני מכווצת את עיניי מיד, מעכלת את מה ששמעתי זה עתה.