ונסה איזה יום ארוך עבר עליי – ההתמודדות עם התקשורת, כל צילומי המשפחה האלה, הרגליים כואבות לי כי נעלתי עקבים במשך כל כך הרבה זמן והלסת שלי עדיין תפוסה מכל החיוכים שנאלצתי לזייף כדי להעמיד פני מאושרת. אני יושבת על מיטת הקינג סייז הלבנה שלי וחושבת על שנת הלילה האיכותית שאזכה לה. הרגע סיימתי לאסוף את השיער, כשאני כבר לבושה בפיג'מת המשי הכחולה החדשה שלי. לפתע נשמעת נקישה על דלת חדר השינה שלי. אלה בטח לא המשרתות, כי לא ביקשתי מאף אחת מהן להגיע אליי. כשאני מניחה שזה דומיניק, לבי מאיץ את פעימותיו ואני חוששת שהוא כאן כדי לשכב איתי. הוא כבר אמר לי שלעולם לא ייגע בי, אבל אם הוא שינה את דעתו, אין סיכוי בעולם שאני אתן לזה לקרות. אני מתעשתת, יורדת מהמיטה, וכפות רגליי היחפות דורכות על השטיח האפור והרך כשאני ניגשת לפתוח את הדלת. אני כל כך מקווה שזה לא מה שאני חושבת שזה. ברגע שאני פותחת את הדלת ורואה אותו, המבטים שלנו כלל לא נפגשים. בזמן שהוא סוקר אותי מכף רגל ועד ראש בגבות מכווצות, אני מבחינה בסימני אודם אדום סביב פיו. גם בגדיו ושיערו מעט מבולגנים. אני מניחה שהוא פשוט לא יכול היה לחכות כבר לזיין את כרמלה. הוא אמור להיות איתה עכשיו, לא כאן איתי. כשהוא לא מדבר במשך כמה רגעים ורק בוחן את תלבושתי, כאילו אינו מתרשם ממנה, אני מצרה את עיניי לעומתו. מה עובר לו בראש? "מה העניין?" אני שואלת, ומניחה יד על המותן. "את בפיג'מה." הוא סוקר אותי מכף רגל ועד ראש פעם נוספת, וטון דיבורו מלא תמיהה. "ברור שאני בפיג'מה. בדיוק התכוונתי ללכת לישון ואז הופעת. אז מה קרה?" הבעתו מתחלפת במבט זועם, שתואם את טון דיבורו הנשמע כמו אזהרה. "קודם כל," הוא מתחיל, "כרמלה נמצאת בחדר השינה שלי, אז אל תעזי להתקרב לשם אלא אם כן אגיד אחרת." אני אפילו לא מופתעת. למען האמת, אני חשה הקלה. נראה שהוא מרוכז רק בה. "ומה הדבר השני?" אני שואלת, ומטה את ראשי הצידה. "באתי גם לוודא שאת באמת בחדר השינה הזה," הוא אומר. "למקרה שאצטרך למצוא אותך כדי שנוכל לזייף הופעות." יש משהו בדבריו, ובגלל זה, אני רק מהנהנת. "תמצא אותי פה בכל פעם שתצטרך אותי. עוד משהו?" אני מפהקת. הוא לועג ומסיט את מבטו. "זה פאקינג לא ייאמן," הוא אומר בשקט. "מה?" "שום דבר. אני עף מפה." "סוף סוף," אני אומרת בהתלהבות, ושפתיי מתעקלות בחיוך מזויף. "את לא חושבת שאת קצת מתנשאת?" "ואתה לא חושב שאתה קצת מتباهה מדי במה שאתה וכרמלה עשיתם הרגע?" "זה לא עניינך ו-" "לילה טוב." קטעתי אותו באמצע וטרקתי את הדלת. אני אפילו לא נשארת לעמוד במקום כדי לשמוע את צעדיו המתרחקים. אני רק רוצה לחזור למיטה הקפיצית, אז אני מתמתחת בדרכי חזרה אליה ונכנסת מתחת לשמיכה. אני שולחת יד לטלפון שלי שעל השידה, בדיוק כשהוא מצפצף. קיבלתי כל כך הרבה התראות היום. במהירות, אני גוללת בין כמה מהן ומגלגלת עיניים למראה אותן חדשות על חתונת המיליארדרים היקרה. יש כל כך הרבה תמונות שלי ושל דומיניק מתנשקים, והכותרות גורמות לזה להיראות כמו אהבת אמת. הלב נשבר לי כשאני חושבת על המציאות. הלוואי שזה יכול היה להיות כך. זה היה אמור להיות ליל הכלולות שלי, שבו בעלי, הגבר שאיתו אני רוצה לבלות את שארית חיי, עושה איתי אהבה בתשוקה. אבל המצב הפוך לגמרי. אני הודפת את המחשבות על מה שאני באמת חושקת בו כרגע, נאנחת בכבדות ורק חושבת איך אצליח להתמודד בנישואים האלה. מלבד חבריי המפרסמים ברשתות החברתיות ומברכים אותי, אני רואה אפילו כמה תגובות מנשים המביעות את קנאתן ומאחלות שהיו במקומי, כי אני "חיה בסרט מהאגדות". איזה סרט מהאגדות? אם רק היו יודעות את האמת. בעודי גוללת בין ההודעות שקיבלתי, אני פותחת את ההודעה של אבי. אבא: "מזל טוב, ילדתי היקרה. הלוואי שאמך הייתה יכולה לראות כמה יפה נראית היום, וכמה יפה נהיית. אני בטוח שהיא שלחה לך את ברכותיה מהשמיים. מי ייתן ותהיי תמיד מאושרת ובטוחה." מילותיו כל כך נוגעות ללב, וכשאני מניחה את הטלפון בחזרה על השידה, אני נאנחת עמוקות ומניחה יד על חזי. אני יודעת שלחתונה הזאת לא היה שום קשר לאהבה, אבל עדיין הלוואי שאמי הייתה נוכחת. המחשבה על היעדרה מעציבה אותי מעט, אבל אני מרגישה טוב יותר כשאני חושבת על חמותי. היא כבר דואגת לי היטב, בדיוק כמו שאמא הייתה דואגת. בזמן שאני חושבת על כל הדברים שאני אסירת תודה עליהם, אני מתכרבלת עמוק יותר מתחת לשמיכה. אני כל כך מוכנה לישון, שאני פולטת אנחת נוחות. זהו ליל הכלולות המושלם עבורי, שנת לילה טובה. אני שמחה שדומיניק בחר לזיין רק את כרמלה. אני לא רואה את עצמי שוכבת עם גבר שחצן כזה. אני אפילו חושבת על קופסת הלנז'רי ועל כך שלעולם לא אשתמש בה. חברתי הטובה לא הפסיקה להקניט אותי שדומיניק ישתוקק לפשוט אותם מעליי ברגע שיראה אותי לובשת אותם. זה בהחלט לא יקרה, ולא הייתי רוצה שזה יהיה אחרת. בסופו של דבר, אני פשוט שמחה שהצרות הכלכליות של אבי הגיעו לסיומן. עם המחשבה הזאת כמחשבה האחרונה, אני מאושרת ושלווה, ושוקעת בשינה. ~ דומיניק כשאני עושה את דרכי במסדרון הארוך, אני לא מפסיק לקפוץ את אגרופיי מהמחשבה על כך שוונסה טרקה לי את הדלת בפרצוף. איך היא מעזה לעשות דבר כזה? האם העובדה שהפכה לכלתם של משפחת ריצ'רדס כבר עלתה לה לראש? ואיך לעזאזל היא לא לבשה את הלנז'רי מהקופסה? היא באמת לא תכננה שאני אזיין אותה הלילה? לא משנה איך אני חושב על זה, אני לא מצליח למצוא את התשובות לשאלותיי. אפילו לוקח לי זמן לחזור לחדר השינה שלי, אז אני משוטט באיטיות במסדרונות משני הצדדים ועוצר מספר פעמים כדי להישען על הקיר למשך מה שנראה כמו יותר מעשר דקות. כשאני סוף סוף חוזר לחדר השינה שלי, כרמלה על המיטה, שוכבת על צידה ונשענת על מרפקה. המראה של השדיים שלה שכמעט נשפכים מהחזייה הוא סקסי, אבל אני לא נרגש כמו קודם. "אז... העמדת את הכלבה הזאת במקומה?" היא מצחקקת בשובבות, מצפה לתשובתי, אבל אני רק נוהם בתגובה ומתיישב על המיטה. פניי מופנות אל הקיר, מוטרד מאוד מחוסר הרצון של ונסה להיראות סקסית בשבילי בליל הכלולות שלנו, למרות שתכננתי רק לדחות אותה ולשבור את לבה. מי היא חושבת שהיא? אני מרגיש את המיטה שוקעת קרוב יותר למקומי ויודע שכרמלה מתקרבת, אבל אני אפילו לא מסתובב להביט בה. ידיה נוחתות לבסוף על כתפיי, ואז נעות למרכז חזי כשהיא לוחשת באוזני. "ספר לי. הכלבה הזאת בכתה והתחננה שתבלה איתה את הלילה?" בנהמה, אני קם מהמיטה ומסדר את שיערי בעצבנות, אבל היא עוקבת אחריי ומתחילה לפתוח את כפתורי חולצתי כשהיא משפשפת את שדיה בחזי. "לא עכשיו," אני אומר לה, ואוחז בפרקי ידיה כדי שתפסיק לגעת בי. "מותק, חשבתי שאמרתי לך כמה אני רטובה בשבילך." היא גונחת. "ואני יודעת שאתה מת לזיין אותי הלילה." היא ממשיכה לפתוח את כפתורי חולצתי ואני מנסה להדחיק את מה שקרה עם ונסה, אבל זה לא עוזב את מוחי. "אמרתי לא עכשיו!" אני מתרחק ממנה והיא לועגת. "מה לעזאזל נכנס בך? בסדר!" היא צועדת בסערה לחדר האמבטיה, טורקת את הדלת ונועלת אותה. ברגע שאני נשאר לבד, אני לא מרגיש צורך ללכת אחריה מיד, לא כשאני מתוסכל שהדברים לא הסתדרו כמו שרציתי עם ונסה. כהסחת דעת, אני שולח יד לטלפון שלי וגולל. יש כל כך הרבה כתבות על כך שוונסה היא זו שגנבה את לבי, ואני לועג בקול רם. איזו בדיחה. היא בחיים לא תצליח לגנוב את לבי. כרמלה כבר עשתה את זה. ברגע שאני חושב עליה, אני מבין שהייתי קצת קשוח איתה. אמנם הפעם לא החזרתי לוונסה על התנהגותה, אבל עדיין יש לי עוד זמן לעשות את זה, וזה בגלל שאנחנו נשואים. היא לא הולכת לשום מקום. אני מנער אותה מראשי, ניגש לדלת חדר האמבטיה, מסובב את הידית ודוחף, אבל מזכיר לעצמי שהיא נעולה מבפנים. היא כועסת עליי, ובצדק. "מותק, תפתחי את הדלת." "אוף! לך מפה! נראיתי סקסי לחינם!" "אל תהיי כזאת. יש לי אפילו מתנה יוקרתית בשבילך." אני מחייך בזחיחות. ברגע שאני אומר את זה, היא פותחת במהירות את הדלת וקופצת עליי, כורכת את זרועותיה סביב צווארי. "איפה המתנה שלי ומה זה?" פניה קורנות מהתרגשות. "תקבלי אותה אחר כך. לעכשיו, הגיע הזמן לפשוט מעלייך את כל מה שעומד בדרכי." אני אומר כשאני מפיל אותה על המיטה. ~ שעתיים אחרי שסיימתי עם כרמלה, היא שוקעת במהירות בשינה עמוקה ואני רק מתבונן בה בחיוך זחוח. היא שיחקה אותה קשוחה אבל בסוף התעייפה. כשאני מביט בפניה הישנות, אני מסיט הצידה את קווצות השיער המסתירות את פניה. ככה בדיוק הדברים היו צריכים להיות. הדברים היחידים שחסרים הם שלה אין את הטבעת והתואר "אשתי", לוונסה יש. ברגע שהיא עולה בדעתי, אני מהדק את לסתותיי, עדיין חש חוסר כבוד ממעשיה. בהחלט תהיה דרך להחזיר לה. למרות שאני עדיין לא עייף, אני צמא מאוד וזה לא מפתיע אותי. הזעתי המון לא מזמן. אני יוצא מהמיטה, לובש חלוק, ויורד למטה למזוג לעצמי כמה כוסות מים. לאחר שמזגתי את הכוס האחרונה, אני מסתובב בבית, ומדמיין כמה טוב ארגיש כשסוף סוף אשתלט על החברה של אבי. יש לי חברות עצמאיות משלי, אבל אין כמו העסק המשפחתי הראשי. הוא פרוס בכל היבשות ותמיד מדורג במקום הראשון במכירות החודשיות. לעת עתה, אמשיך לעשות כדברי אבי, וברגע שאקבל את כל מה שאני רוצה, אתגרש מוונסה. בעודי הולך במסדרון בצד השני רק כדי לחקור את הבית ולשים לב לפרטים, אני נעצר במקומי ליד דלתה של ונסה כשאני שומע אותה בוכה.