נקודת המבט של ונסה: מופתעת, עיניי מתרחבות ונדבקות בשניהם בעודם מתנשקים. לבי דופק כל כך חזק שאני ממש שומעת את הלמותו באוזניי. כשאיני יכולה לשאת זאת יותר, אני מסיטה את מבטי, אבל קרמלה ממשיכה לגנוח על שפתיו של דומיניק וזה מרתיח את דמי, לא כי קיוויתי שזאת אהיה אני, אין סיכוי בעולם שארצה לנשק את החלאה הזה, אלא כי זה קורה ממש מולי. שניהם כל כך חסרי בושה. כשהם סוף-סוף מתנתקים מהנשיקה, היא מצחקקת ומעבירה את אגודלה לאורך שפתיו שהאדימו. "מותק, הרסת לי את האודם," היא אומרת בפלרטטנות. "את יודעת שאני תמיד הורס," הוא עונה בהתלהבות. "בואי הנה." בכל הזמן שהם מתקרבים אליי, אני ממשיכה להשפיל מבט, ומצחי מתכסה בזיעה. "מותק, תכירי את ונסה, אשתי לעתיד על הנייר," הוא אומר לה ואני עושה כמיטב יכולתי לא להראות כמה שאני נגעלת. בכל תרחיש אחר, הייתי אמורה לחייך אליה עכשיו כשאנחנו מכירות, אבל איך זה בכלל אפשרי במצב המגוחך הזה? "אני מניחה שהבנת הכול ממה שהחבר שלי אמר לך," היא אומרת בזרועות משולבות ובעיניים מצומצמות שנראות כאילו הן עומדות לחדור דרכי. "כמובן." הפעם אני אפילו לא טורחת לזייף חיוך. פניי ריקות מהבעה ואני קופצת את אגרופיי מתחת לשולחן. "הוא סיפר לך עליי?" היא מרימה גבה. "לא." "הוא שלי, אז אל תפריעי לנו." היא מכווצת את שפתיה ודוחפת את מותנה החוצה. "אני הייתי אמורה להתחתן עם החבר שלי, לא את." "מותק, בחייך, דיברנו על זה." הוא עומד מאחוריה וכורך את זרועותיו סביבה בעדינות. "אני פשוט שונאת שזאת לא אני." היא משפילה שפתיים בפרצוף מתפנק. "זה לא משנה שום דבר ואת יודעת את זה." הוא מנשק אותה על הלחי. "שמעת את זה? בפרטיות, הוא שלי." היא מחייכת אליי בסיפוק זדוני. אני לא יכולה שלא לחייך למראה המצב, וזה לא בגלל שאני משועשעת בשום צורה. אני פשוט לא רוצה להישאר פה יותר. ראיתי מספיק מהם. "אני אלך עכשיו." אני נאנחת עמוקות וקמה על רגליי, אוחזת בחוזקה בתיק שלי לאחר שהרמתי אותו מהשולחן. "לא אמרתי שאת יכולה ללכת," הוא אומר לי בקשיחות ומבטו מאיים. "אבל חשבתי שדיברנו על הכול." אני מושכת בכתפיי, תוהה למה עוד הוא רוצה להשאיר אותי שם. רק כדי שאצפה בשניהם? אין מצב. "עדיין לא סיימנו לדון בהכול," הוא אומר. "את והמותק שלי צריכות לדון בחברות שלכן." "חברות?" אני מקמטת את מצחי, אבודה. "הוא שכח להוסיף את המילה 'מזויפת'. כאילו שאי פעם ארצה להיות חברה שלך." קרמלה מגלגלת אליי עיניים. "החבר שלי לוקח אותי לטייל בעולם מתי שבא לי, אבל איתך בתמונה, הדברים יצטרכו להיות קצת אחרת. באצטלה שהוא יוצא לכמה חופשות איתך, אני אצטרף בתור חברה שלך." "זה הכול?" אני שואלת, תוהה איזה דבר מגוחך אשמע עכשיו. "לא, זה לא הכול." היא נוחרת בבוז ומעיפה את שערה ביהירות. "גבירותיי, אשאיר אתכן לזה. יש לי ישיבת דירקטוריון," הוא אומר, מסובב אותה אליו ומנשק אותה על השפתיים. שוב, אני מסיטה את מבטי, אבל מיד מביטה בהם בחזרה פשוט כי אני כל כך המומה. בזמן שהוא מנשק אותה, הוא פוקח את עיניו ומביט בי, ואז עוצם אותן שוב במהירות. למה לעזאזל הוא עשה את זה? רק כדי לוודא שאני מסתכלת? הוא פשוט לא ייאמן. הם מתנשקים יותר זמן ממה שהיו צריכים ואני מנידה קלות בראשי. זה בלתי נסבל ואני פשוט לא יכולה להמשיך לעמוד במבוכה כל כך קרוב אליהם. אני אוחזת בתיק שלי כל כך חזק שאני קולטת שאני עלולה לשבור משהו. לבסוף, הם מתנתקים משפתותיהם והיא מצחקקת שוב בעודה מנקה את פיו. אז, הוא כורך את זרועותיו סביבה והם יוצאים יחד. הוא עוזב ואפילו לא טורח להיפרד ממני אישית. ברגע שאני נשארת לבד, אני כל כך רוצה להלום את מצחי בשולחן רק כדי לחסום את כל מה שחוויתי בפחות מעשרים דקות. זה לא הוגן ואני יודעת את זה. זה כבר היה נורא מספיק שזה לא יותר מחוזה קר עבורו, אבל להעמיד פנים שאני חברה של החברה שלו? ולמה הוא לא התחתן איתה במקומי? הוא כבר ציין שאני הייתי הבחירה של מר ריצ'רד עבורו, אבל למה לא קרמלה? היא נראית לי די עשירה. למרות שאני סקרנית למה זאת אני ולא היא, אני יודעת שזה מועיל לחברה של אבא שלי. זה הפתרון לכל הבעיות שלנו. בזמן שאני חושבת כך, אני מרגישה את הטלפון שלי רוטט בתוך התיק. כשאני מוציאה אותו ומתיישבת בחזרה בכיסא, ידי רועדת קלות מהזעם שלי, הכול בגלל האופן שבו דומיניק זלזל בי והתעלם ממני. ברגע שאני מביטה במסך, אני קולטת שאבא שלי שלח לי הודעה. כשאני פותחת אותה, אני קוראת את ההודעה ומדמיינת את טון קולו העדין. הוא איש שמדבר ברכות. הוא מקווה שהכול הולך טוב ביני לבין דומיניק בזמן שאנחנו מכירים אחד את השנייה. הלוואי שהייתי יכולה לספר לו כמה נורא זה היה, אבל זה לא משנה. הוא באמת נאחז בתקווה שזהו זה בשבילנו. ואני מגשימה את זה בשבילו. בדיוק כשאני חושבת שקרמלה לא חוזרת, אני קמה כדי שאוכל לעזוב ולא אצטרך להתמודד איתה, אבל הדלת נפתחת בחריקה והיא נכנסת בחזרה, צועדת בביטחון לעברי. "שבי בחזרה כדי שנוכל לקשקש קצת," היא אומרת לי. אני נוחרת בשקט ומתיישבת בחזרה. היא מקרבת את כיסאה לשלי ומשכלת רגליים, מבטה כמעט מאיים, אבל אני לא מוטרדת מזה. היא מביטה בי בלעג ואומרת, "יש הרבה דברים שתצטרכי לשנות, וקודם כול, את המלתחה שלך." "אני יודעת. דיברתי על זה עם דומיניק." "הממ, אני רואה שהחבר שלי ציין את זה." כמה קטנוני מצידה לדחוף לי את זה לפרצוף. אבל אני לא מוטרדת מזה. אם היא מנסה לגרום לי לקנא, זה לא עובד. כבר השלמתי עם העובדה שהם זוג. "בסדר. הוא דיבר על האירועים שתצטרכי להגיע אליהם?" "כן." "ואיך להתנהג?" "כן." "מה לגבי הילדים האלה בבית היתומים ואיזה חרא כזה?" היא מגלגלת עיניים כאילו לא מייחסת שום חשיבות למה שהיא מדברת עליו. זה כבר אומר לי איזה סוג של אדם היא. "תקשיבי, דומיניק דיבר איתי על הכול. יש לך באמת משהו לדבר איתי עליו? אם לא, אני אשמח לעזוב." "כדי שתוכלי ללכת הביתה ולבשר את החדשות הטובות שאת באמת מתחתנת? אל תתרגלי יותר מדי." "אני יודעת מה מצופה ממני, אבל זה לא אומר שאת יכולה להגיד לי מה לעשות." "אבל דומיניק יכול." היא מחייכת בסיפוק זדוני. אני רוכנת קדימה ומחייכת אליה בחזרה. "את לא דומיניק. את רק קרמלה." "מנסה להיות חכמה איתי? כדאי לך לשים לב איך את מתנהגת ליד החבר שלי." "אני בהחלט אשים לב. עוד משהו?" "נצטרך להמציא סיפור על איך אנחנו מכירות." "ואז אני אוכל ללכת." אני מקווה שהדקות הקרובות יעברו מהר כי אני לא יכולה לחכות לעזוב את הסוויטה הזאת וללכת לארוחה נהדרת עם מר וגברת ריצ'רדס. בעוד שאני מוכנה להיות האישה שאני צריכה להיות בציבור, לא אתן לקרמלה לרמוס אותי בפרטיות. אחרי שהמצאנו סיפור מזויף, מה שמתגלה כקשה כי הדעות שלנו מתנגשות, סוף-סוף הגענו לאחד. כשהכול מגיע לסיומו, אני מוכנה לעזוב ופונה אל הדלת, אבל לפני שאני יוצאת, אני נעצרת במקומי כשהיא מדברת במרירות מאחוריי. "רק תזכורת, את תמיד תהיי אשתו של דומיניק רק על הנייר." אני מביטה מעבר לכתפי ואומרת, "כמובן... ואת תמיד תהיי האישה האחרת." "איך את מעזה? אל תשכחי שאת כלום!" "אני עפה מפה." בזמן שהיא ממשיכה לצעוק, אני יוצאת וסוגרת את הדלת. גם כשאני מתרחקת מהסוויטה, אני עדיין שומעת אותה צורחת וזה גורם לי לחייך בסיפוק זדוני. הטלפון שלי מצפצף שוב ואני מחייכת כשאני בודקת את ההודעה. זאת גברת ריצ'רדס. היא לא יכולה לחכות לראות אותי כדי שנוכל לדון גם ברעיונות לשמלת הכלה. היא תמיד כל כך נלהבת. אני אוהבת שכולם בצד שלי. ~ זהו זה, אני סוף-סוף צועדת במעבר אל עבר המזבח, וזה אמור להיות אחד הרגעים המאושרים בחיי, אבל זה לא. עם חיוך מזויף, שלא כל כך בולט בגלל ההינומה המכסה את פניי, אני מחזיקה את ראשי גבוה בכל צעד שמוביל אותי קרוב יותר למזבח. משפחתי וחבריי מביטים בהערצה כשאני חולפת על פניהם וחלקם דומעים. אם כבר, אני זאת שצריכה להיות בדמעות, אבל אני ממשיכה להגיד לעצמי שאני יכולה לעשות את זה. חלק ממני אפילו רוצה להסתובב עכשיו, להוריד את עקבי היהלומים האלה ולברוח הכי רחוק שאפשר, אבל אני יודעת שאני לא יכולה, לא כשכל כך הרבה תלוי בנישואים האלה. אבא שלי, שהולך לצידי, הוא המאושר ביותר שהיה אי פעם, ואני יודעת שזה בגללי ובגלל מה שעומד לקרות כתוצאה מהאיחוד הזה. הכנסייה מפוארת וכך גם הקישוטים, הכול מקרין עושר ומעמד, משהו שאין לו שום משמעות עבורי, לא כשאני יודעת איזה סוג של גבר עומד להפוך לבעלי. אני עכשיו קרובה מתמיד למזבח ואני סוף-סוף רואה אותו, לבוש בחליפה שחורה אלגנטית עם נגיעה של לבן. שיניו הצחורות כפנינים גלויות לחלוטין והוא נראה מאושר, אבל אני יודעת שהוא לא. הכול רק בשביל ההצגה. העיתונות לא מפסיקה לצלם וזה קצת מעצבן כל ההבזקים האלה בפנים שלי. בצד שמאל של השורה הראשונה, אני מבחינה בקרמלה, שמכסה את פיה בתדהמה כשאני מתקרבת מספיק, כאילו נפעמת מהמראה שלי. איזו שחקנית נהדרת היא עכשיו. אני מאושרת באמת רק כשאני מבחינה בצד ימין במר וגברת ריצ'רדס ובאחים של דומיניק. כולם כל כך שמחים לראות אותי סוף-סוף הופכת לחלק מהמשפחה שלהם. לפני שאבי מוסר אותי לדומיניק, הוא פונה אליי ומחייך. ולמרות החיים שמצפים לי, אני לא יכולה שלא לחייך אליו בחזרה חיוך אמיתי. אני סוף-סוף עומדת פנים אל פנים מול דומיניק וידיו כמעט עוטפות את שלי מכיוון שהן הרבה יותר גדולות. אנחנו נושאים את הנדרים שלנו ועושים הצגה, שנראית כל כך אמינה שכולם נפעמים, חוץ מקרמלה. כשמגיע הזמן לנשיקה, דומיניק מרים את ההינומה ומתקדם. זאת עומדת להיות הנשיקה הראשונה שלנו. ברגע ששפתינו נוגעות, נשמעת מחיאת כפיים סוערת. אני לא מרגישה דבר כשאני מנשקת אותו, ואנחנו אפילו לא פותחים את שפתינו. לאחר שאנחנו מתנתקים מהנשיקה, אנחנו מחזיקים ידיים ומחייכים לקהל, והבזקי המצלמות מופעלים בטירוף. כשאני מסתכלת סביב, אני רואה את אבא שלי מוחה את דמעותיו כשהוא עומד עם מר ריצ'רד, חמי החביב והאוהב. דומיניק ואני יוצאים מהכנסייה יד ביד, וחברים ומשפחה מתאספים לצלם תמונות בחוץ. אני לא יכולה שלא לשים לב שהחיוכים של כולם נמוגים כשקרמלה מצטרפת לחגיגה. אני עדיין תוהה מה הסיפור מאחורי כל זה. הסיבה היחידה שהיא כאן היא בגלל שאנחנו 'חברות'. למעשה, כולם היו המומים לגלות את זה. לאחר שאנחנו מצלמים כמה תמונות ודומיניק ואני אומרים כמה מילים אוהבות לעיתונות, קרמלה מחבקת אותי כאילו כדי לברך אותי, אבל לוחשת בלעג באוזני. "סוג ליל הכלולות היחיד שיהיה לך זה שנת לילה טובה ולא שום דבר אחר, כלבה!" זה דורש ממני את כל כוחותיי לא לסטור לה בנוכחות כולם. עכשיו שטקס החתונה הזה הסתיים, אני לא סתם מישהי, אלא כלתם של משפחת ריצ'רדס. ואני הולכת להראות לה.