דומיניק לרגע, אני בטוח שאוזניי מטעות אותי, אז אני מתקרב ומצמיד את צד פניי לדלת חדר השינה של ונסה. כשאני שומע אותה חזק וברור, שפתיי מתעקלות בחיוך זחוח של סיפוק. היא בהחלט בוכה וזו הרגשה נהדרת לראות אותה אומללה. נראה שבסוף כן החזרתי לה. היא בטח נכנסה לחדר השינה שלי ושמעה את כרמלה גונחת. איזו צבועה. מתנהגת כאילו היא לא רצתה אותי, ובכל זאת לשמוע אותי בחדר השני פגע בה כל כך. למען האמת, בא לי לעמוד כאן