ספוגים מים. הפעם לא רק הוא רטוב עד לשד עצמותיו, וכל כך קר.
"בואי," הוא אומר בשקט. הוא אוחז בפרק ידי, פורץ בריצה, ואנחנו חוזרים למקום שבו השארתי את המכונית שלי.
"אנחנו נהיה ספוגים לגמרי!" אני קוראת לסבסטיאן.
הפאה שאני חובשת כבר ספוגה, וכך גם השיער הטבעי שלי. המכנסיים שלי, החולצה שלי, הכל ספוג ואני לא מצפה בכיליון עיניים להיכנס למכונית במצב הזה.
אלילה!
"אי אפשר לעשות הרבה," הוא משיב בשקט. שאר עשר הד
















