זאיה. היום שלמחרת עולה קודר וחשוך כמו המשקל על חזי. סבסטיאן עזב אתמול בלילה. שמעתי את דלת הכניסה נטרקת, ואני תוהה אם הוא הלך לאנאליס. אני בוהה בתיק הגירושין מולי, חמישה מיליון דולר כמזונות. זה לא סכום קטן. הוא באמת רוצה שאעזוב נואשות, נכון? אני זורקת את התיק על המיטה. אני לא צריכה את הכסף שלו. שום דבר לא יכול לפצות על הכאב של דחיית בן זוגי. הגבר שנתתי לו הכל. אני דוחפת את המצעים המקומטים לאחור ויוצאת מהמיטה, ובהה בהשתקפותי מעל שידת האיפור שלי. מבטים בי בחזרה עור קרמי עם נמשים, ותלתלים ג'ינג'יים ארוכים שלמרות שקשה לתחזק אותם, מעולם לא שקלתי לגזור אותם, כי סבסטיאן אהב אותם. שפתיי המזוהמות אינן גדולות כלל כמו של אנאליס, אבל המאפיין הבולט ביותר שלי הוא כנראה עיניי בצבע אמטיסט. היה זמן שבו כל גבר רצה אותי. בקולג' ובאוניברסיטה, כל הגברים הצעירים רצו לצאת עם זאיה טוסיינט. המוניטין שלי בלימודים וכבתו של אלפא יו טוסיינט רק הוסיף לכך, באתי מלהקה מכובדת, כזו שגודלה כמעט כמו זו, אולם המוניטין שלהם שונה בתכלית. בעוד שהלהקה של אבי ידועה במעמדה החברתי ובהשפעתה, להקת דארק הולו פולס הייתה ידועה בכוחה ובשליטתה. אף אחד לא רוצה לחצות אותם. אני בוהה בניירות שבידי. מניחה יד על בטני ומרגיעה את עצמי. לחץ לא טוב לתינוק. אני לא אשב כאן ואבכה. אני אראה לו שאני בסדר. נחושה, אני מכופפת את אגרופי, עדיין אוחזת בניירות השנואים האלה, לפני שאני מתכוננת ליום ויורדת למטה. "האם האלפא לא חזרה אתמול בלילה?" שואלת אמה, יוצאת מחדר האוכל עם הכלים שלא נאכלו מאתמול בלילה. "הוא הגיע מאוחר, ונרדמתי," אני עונה, מכריחה חיוך כשאני מובילה את הדרך למטבח. "את נראית חיוורת, לונה. את בסדר?" היא שואלת כשאני מכינה לעצמי דגני בוקר, למרות שאין לי תיאבון. לפני שאני מספיקה לענות, הטלפון שלי מצלצל. זאת ולרי סקוט, הרופאה והחברה הקרובה שלי. "שלום?" אני עונה, מתרחקת מהשולחן ועוזבת את המטבח לפרטיות. "זאיה, אני מצטערת להטריד אותך כל כך מוקדם. הסתכלתי שוב על הדוחות שלך, ואני רוצה שתחזור לכמה בדיקות נוספות." "ולרי... הכל בסדר?" אני שואלת בעצבנות. "אל תדאגי, זאיה, פשוט בואי לראות אותי בהקדם האפשרי." אני מנתקת, פחד משתלט עליי וממהרת לצאת, מבקשת מאיתן להכין את המכונית. ברגע שאני במכונית, אני אומרת לו להסיע אותי לבית החולים. הוא מסתכל עליי בסקרנות כשהוא מציית. "הכל בסדר, לונה?" "אה כן, רק הולכת לפגוש את ולרי לארוחת בראנץ'." זה לא שקר מוחלט. ולרי היא הגינקולוגית הראשית בבית החולים, ואני שמחה שהיא זו שגילתה על התינוק שלי. אנחנו מגיעים לבית החולים זמן קצר לאחר מכן ואני מודה לאיתן, אומרת לו לחכות לי. מזג האוויר הסוער מכה בי ואני שמחה להיכנס לחמימות כניסה לבית החולים. "יש לך עוד תור, לונה?" שואלת הגברת בקבלה. הרכילות תתפשט כמו אש בשדה קוצים, בידיעה שבאתי לבית החולים יומיים ברציפות. "אה לא, אני-" "היא כאן כדי לראות אותי." שנינו מסתובבות, מרגישות הקלה לראות את ולרי עומדת שם בחלוק הלבן שלה, ידיים שלובות. "אה, אני מבינה," אומרת האישה הסקרנית מאחורי הדלפק לפני שהיא מחייכת וחוזרת לניירת שלה. ריח של חומר חיטוי חזק במסדרונות. "אני חושבת שעדיף לשמור את ההריון שלך בסוד לעת עתה," לוחשת לי ולרי כשהיא צועדת במורד המסדרון ופותחת את דלת משרדה. "גם אני חושבת כך." אני מסכימה, למרות שהסיבות שלי שונות למדי. ברגע שהגעתי לנוחות משרדה, היא אומרת לי לשכב על המיטה כדי שתוכל לבצע סריקה מהירה של הבטן שלי. מכיוון שאנחנו במשרד שלה, אין מסך ממול כדי שאוכל לראות את הסריקה בעצמי. עם זאת, כשהזעף על פניה מעמיק, אני לא מעזה להפריע לה בזמן שהיא מודדת, מתבוננת במסך. לבסוף, כשהיא מנגבת את הג'ל הקר מהבטן שלי ומסמנת לי לקום, אני שואלת אותה כשאני קמה, "תגידי לי ולרי, מה זה?". "את לא צריכה לדאוג יותר מדי, אין שום דבר רע בהריון עצמו, אבל..." היא מתחילה, אבל מוקדם מדי להרגיש הקלה. "בואי, שב." אני נענית. היא מתיישבת, נאנחת כשהיא מתיישבת מאחורי שולחנה. "אבל?" היא נאנחת, מטה את ראשה ופותחת תיקייה על שולחנה. "אבל הבריאות שלך לא משהו. אני מופתעת, למען האמת. את מגיעה משושלת חזקה, ואת נראית בריאה ובכושר, אבל אחרי שעיינתי בדוחות שלך... את חלשה ביותר וזה יכול להשפיע על גדילת הילדים." היא מניחה את התיקייה ואני מקמטת את מצחי. עיניי נפקחות. "ילדים?" "כן, זאיה, את עומדת ללדת תאומים, מה שגורם לי לדאוג עוד יותר לגבי ההריון הזה ומהבריאות שלך." תאומים! הייתי מאושרת יותר אם הגירושים לא היו מטרידים אותי, אבל הרופאה כמובן לא חולקת איתי את ההתרגשות. היא מודאגת. "האם אאבד אותם?" אני שואלת בעצבנות. "הסיכויים להפלה גבוהים ביותר, ועד שתעברו את השליש הראשון, הייתי אומרת שאת צריכה לנוח כמה שיותר. אולי עדיף לשמור על חדשות ההריון בסוד, לעת עתה. אני יודעת שחברי הלהקה ירצו לבקר אותך אם הם יגלו שיורש אלפא ייוולד בקרוב." אני מהנהנת בהבנה, מושיטה יד לתיק וסורקת אותו. אני אולי לא רופאה, אבל למדתי רפואה לצד עסקים באוניברסיטה. "איך ייתכן שהרמות שלי כל כך נמוכות?" אני שואלת. היא מנענעת בראשה. "זה מעבר לי, אבל אתן לך כמה מולטי-ויטמינים ואנחנו נשגיח עלייך." "תודה, ואל. האם אני יכולה לשאול שאלה מוזרה? האם דחייה פוגעת בעובר?" אני אומרת בשקט. היא מסתכלת עליי בחדות, ואני שומרת על הסנטר מורם, מקווה שהיא לא רואה דרכי. היא נשענת לאחור, מהרהרת על זה לרגע לפני שהיא מסתכלת לי ישר בעיניים, מבט מחושב בהן. "לא, זאיה, זה לא יפגע בילד, אבל זה בוודאי יפגע באם ו... אם האם כבר חלשה, למשל כמוך, ייתכן שהיא לעולם לא תוכל לשאת ילד נוסף שוב." ---- אחרי שנפרדתי מוולרי, אני לא חוזרת הביתה. אני מוטרדת ומבולבלת מכדי לחשוב בהיגיון. אחרי מה שהיא אמרה לי, אני כבר לא בטוחה מה עליי לעשות. התלבטתי מה לעשות בשעה האחרונה. שחררתי את איתן והחלטתי ללכת הביתה, למרות מזג האוויר. המחשבות שלי עדיין סוערות וזיכרון מימים עברו חוזר אליי, גורם לליבי לפעום בחוזקה. (פלאשבק) "כשיהיה לנו ילד, אני מקווה שהוא ייראה בדיוק כמוך." "אני?" אני שואלת, מופתעת, כשהוא מושך אותי לחיקו ומעביר את אצבעותיו בשיערי. "כן, פיקסי האש היפה שלי. ואני מקווה שגם להם יהיה שיער בדיוק כמוך," הוא עונה, מנשק את צווארי. ליבי מחסיר פעימה כשאני מטה את ראשי. לא ממש הרגשתי בטוחה עם שיערי הכתום הלוהט, אבל סבסטיאן אהב אותו, ואמר שזה הזכיר לו עוף חול. "ציון," הוא אומר כשהוא מלטף את לחיי, אבל המילה הבאה שלו היא שגורמת לעיניי להתרחב בהלם. "זה יהיה שמו של הבן שלנו." (סוף הפלאשבק) הוא כל כך ציפה לילדינו. אם הייתי נכנסת להריון מוקדם יותר, האם הכל היה שונה? למרות שאני יודעת שהוא כבר לא רוצה אותי, אני חושבת שאני צריכה לפחות לנסות, למען ילדינו. אולי הוא יחשוב מחדש כשהוא ידע שיהיו לנו שני תינוקות יפים. אולי הוא ישקול את הגירושין. אחרי הכל, כאב, יש לו זכות לדעת עליהם. ניצוץ של תקווה נכנס לליבי ואני פונה לכיוון אולם הלהקה. סבסטיאן היה עובד במשרדו באותו זמן. אולם הלהקה יושב ליד האחוזה שלנו, מופרד רק על ידי שער שחור. חברי הלהקה שלנו גרים בצד השני של העיר, וזה המקום היחיד שבו הם יכולים להתאסף לפגישות ולאירועים חשובים. אני נכנסת פנימה, מכניסה את הקוד לקומה השלישית על ידי סריקת טביעת האצבע שלי ועולה במדרגות המרופדות בשטיח. קומה זו מיועדת רק לחברי הלהקה המדורגים, ואף אחד לא רשאי לעלות לשם בלי קוד סודי. אני אוזרת אומץ ומיישרת את כתפיי, בתקווה שהוא אולי ישקול שוב את גירושיי, כשאני מבחינה באנאליס יושבת על שולחנו של סבסטיאן בשמלה קצרה במיוחד וצוחקת ממשהו שהוא אמר. בפעם הראשונה, אני תוהה אם סבסטיאן מצא חן בעיניי כי הזכרתי לו את אחותי למחצה. למרות שאנאליס גבוהה ורזה יותר. עם שערה הבלונדיני היפהפה ועיניה הכחולות, היא הבובה המלאכית שכל אחד יתפתה ממנה. אני לא יכולה שלא להסתכל על קווצות השיער הג'ינג'יות הנופלות על כתפי. אנחנו דומות, אך שונות... "הו סב, אני לא יכולה שלא לדאוג שאתה באמת מאוהב באחותי." קולה של אנאליס גורם לי להרים את מבטי בחדות. שביב של גירוי עובר בי. אני עדיין הלונה ואשתו, ועד שאחתום על המסמכים האלה; הוא עדיין שלי... איך היא מעזה! אני לא מסוגלת לעצור את הכעס שאני מרגישה כשאני צועדת במסדרון המרופד בשטיח. "אל תטעו," עונה סבסטיאן. אני מהססת כשאנליס צוחקת. הצלצול נשמע כמו מסמרים ששורטים על לוח גיר, ואני חורקת שיניים כשאני בוהה מבעד לפתח בדלת. "אז אתה אומר שבשלוש השנים האחרונות מעולם לא פיתחת כלפיה רגשות?" יש שתיקה, ואני מניחה את ידי על הקיר, מקווה שהוא לא ינפץ את נחישותי לחלוטין. "בכלל לא. זו הייתה פשוט דחייה באיחור של שלוש שנים. משהו שהייתי צריכה לעשות מזמן." תשובתו הקרה מגיעה. נשימתי נעתקת ואני מנסה לא לתת לדחייה המכריעה ללחוץ על ליבי. "הו, זה כל כך משמח אותי, במיוחד בהתחשב בכך שאנחנו סוף סוף יכולים לחזור לאיך שהדברים היו לפני שהיא חצצה בינינו." מבעד לפתח בדלת, אני רואה את סבסטיאן יושב שם בשקט, הבעת פנים קשה על פניו כשהוא מביט מהחלון בהיסח הדעת. "אתה מקשיב לי, סב?" "סליחה, בדיוק... מה אמרת?" "אמרתי - הדברים יהיו בדיוק כמו שהיו לפני שהיא לקחה ממני הכל." היא מעבירה את ידיה על כתפיו. אני לוחצת יד על חזי, מאחלת שהכאב ייעלם בעוד אנאליס ממשיכה לפטפט. "אתה לא צריך לדאוג לכלום. כלומר, היא אפילו לא יכלה לתת לך ילד בשנים האלה... אני אעשה לנו תינוק. מגיע לך יורש," היא אומרת במפתה. הלוואי והייתי יודעת מה עשיתי כדי שיתייחסו אליי ככה. זיכרונות מהזמן שלנו ביחד ממלאים את מוחי, ואני מנענעת בראשי. כן, התחתנו מיד כשגילינו שאנחנו בני זוג, אבל זה נורמלי. אביו של סבסטיאן היה נחרץ, כן, אבל אף פעם לא הרגשתי שסבסטיאן לא היה מאושר. הוא העריץ אותי, החמיא לי, ואני יודעת שהוא מצא אותי מושכת... ואז מה קרה? "סבסטיאן, חשבתי שאולי נוכל לצאת לדייט לאחד מסופי השבוע של המעיינות החמים הישנים שלנו?" היא מגרגרת בקולקטיות. בעלי יושב קדימה והבטן שלי מתהפכת כשהוא מניח את ידו על ירכה החשוף. "אני חושבת שזה רעיון מצוין." אני צועדת אחורה, ליבי צורח מכאב, כאב שאף אחד לא ישמע. אני לא מסוגלת לעמוד כאן ולראות אותם לועגים לי. אני לא יכולה לעשות את זה. אני לא יכולה לספר לו על התינוקות שלי. מה אם הוא ינסה לקחת אותם ממני? אני מסתובבת, בורחת חזרה למדרגות ורצה במורדן, מנסה לעצור את הדמעות שמאיימות לרדת, אבל אני נכשלת וחומת הסכר קורסת, כאילו חיי קורסים סביבי.