אני לא בטוח מה גורם לי להרים את מבטי מהניירת, דרך החלון המעורפל מגשם של הלימוזינה. מאז אתמול, יש לי גירוד בין השכמות. משהו דוקר מתחת לצווארון המגוהץ של חולצת השמלה שלי. אם הייתי מאמין בשטויות של הוקוס פוקוס, הייתי אפילו חושב שזו נבואה. מאז שהייתה לי את התחושה שצופים בי אתמול, לא הצלחתי להתרכז בעבודה – ואני לא אוהב את הסוג הזה של הסחת דעת. עבודה היא הדבר היחיד ששווה להתרכז בו, אחרי הכל. אז כשאני מרים את מבטי מדוחות ההשכרה על ברכיי ורואה את הנערה הולכת בגשם, אני אומר לעצמי שזו לא הבעיה המזוינת שלי. הושארתי בגשם בעבר. פשוטו כמשמעו ומטאפורית. זה רק סוף העולם אם מישהו מרשה לזה להיות. ואני בהחלט לא הרשיתי לעצמי לרחם על עצמי. מי שלא תהיה הזרה הזו, היא לא הייתה צריכה להיות טיפשה מספיק כדי לשכוח את המטרייה שלה. אולי היא תלמד לקח מלהיות תקועה על קטע הכביש הארוך הזה בלי עזרה. אלוהים יודע כשעמדתי בפני אותו מכשול, החלטתי לשנות את חיי. החלטתי לעולם לא להישאר בגשם שוב – ולא נשארתי. בגיל שלושים ואחת, אני עושה את העזיבה עכשיו. מתעלם מהעקצוץ בחזי – ולמרות המאמץ הטוב ביותר שלי להתעלם מהנערה – אני נשען קדימה במושב האחורי כדי להסתכל טוב יותר כשאנחנו חולפים על פניה. "עצור." הפקודה הנבחנית הזו לנהג נשלפת מתוך פינה עמוקה ולא נגועה בתוכי. כשאני יושב ובוהה בחזיון מהצד השני של החלון, הגירוד בין השכמות שלי מתקהה ונעצר לחלוטין. אני לא אוהב את זה. אני לא אוהב את זה בכלל. מי זה...היצור הזה? היא ספוגה עד לשד עצמותיה, השמלה הדקה שלה מעוצבת על גוף צעיר ומוצק. שיער בלונדיני ארוך מודבק לכתפיה, לצווארה ולמצחה. והיא מחייכת. אני לא מבין שהתקרבתי ככל האפשר לזכוכית עד שנשימתי המחוספסת מעכירה את החלון ומטשטשת את ראייתי. מקלל בחוסר סבלנות, אני פותח את הדלת האחורית ויוצא, מכפתר את מעיל החליפה שלי. פעולה שאני מבצע בדרך כלל מתוך הרגל, אבל הפעם משמשת גם כשיטה להסתרת הזקפה שלי. שיט. אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שנקבה ספציפית גרמה לי להתקשות. הייתי עם נשים, כמובן, אבל אני מעדיף את היעילות של האגרוף שלי. זה מהיר ולא דורש שום שיחה. אני עוסק רק בסקס או באוננות כדי לענות על הצרכים של הגוף שלי. לא בשביל הנאה. בטח שלא בשביל אהבה. בקיצור, אני בהלם לגלות שאני רעב באופן כואב לנערה הזו תוך שניות. הז'קט שלי הולך ונעשה ספוג יותר ויותר בזמן שאני מנסה להבחין בצבע הפטמות שלה דרך השמלה הדקה. עם פקודה פנימית להכניס את עצמי לסדר, אני מושיט יד חזרה לתוך הלימוזינה בשביל המטרייה שלי, פותח אותה וצועד אל הבלונדינית המוצפת. מתקרב, אני נגעל כשאני מותקף על ידי גל לא אופייני של אהדה. הנערה לא יכולה להיות יותר משמונה עשרה. מי לעזאזל השאיר אותה פגיעה כאן בחוץ ביותר מאשר שמלה תחתונה? כי אלוהים אדירים, היא פגיעה. אם מישהו עם כוונות זדוניות יותר היה נוסע, היא הייתה בסכנה רצינית, הדבר הקטן היפה והשברירי הזה. כפי שזה, אני לא בטוח שהיא בטוחה ממני. מבט מקרוב, המשיכה שלי בוערת אפילו יותר. היא לא פחות ממלאכית. מעולם לא ראיתי פה כה עסיסי, עור שמתחנן לידיים של גבר. ציצים שנועדו לבלבל את מוחו של גבר פחות. עיניים ירוקות רחבות. היא פנטזיה מינית ועם זאת, התמימות שלה נותנת לה אווירה של כמעט...מחוץ לתחום עבור ממזר כמוני. מתוקה מכדי להכתים. פתאום אני מתקשה לבלוע. "מה לעזאזל את עושה כאן בגשם?" אני נובח, הרבה יותר חזק ממה שהתכוונתי. החיוך שלה דועך. היא ממצמצת. "הולכת, אדוני." אדוני. המילה הזו רוטטת דרכי, ומשאירה הרס חושי בדרכה. "הולכת. מאיפה?" "הביתה. סתם יצאתי לטיול. לא ידעתי שירד גשם, אבל..." היא מביטה למעלה לשמיים והשמש בוחרת ברגע הזה להציץ מבעד לעננים, מטביעה את פניה באור. "לא אכפת לי. גשם זה לא דבר מפחיד. זה רק אומר שהמלאכים צופים בסרט עצוב." "המלאכים האחרים, אתה מתכוון?" ישו, לא התכוונתי להגיד את זה בקול רם. הדם שעזב את המוח שלי ועבר למפשעה שלי משפיע עלי כנראה נפשית. זה כמעט נחשב למחמאה ואני לא מחלק אותן. להגיד דברים נחמדים לאנשים גורם להם לרצות להישאר בסביבה ואני לא מעוניין בחברה. להיות לבד זה המצב המועדף עלי. "אני מניח שאת חושבת שאני הולך להציע לך את המטרייה שלי? אני לא. את תמיד צריכה להיות מוכנה לסערה." הנערה מהנהנת. "אתה מדבר על מזג האוויר עכשיו?" היא לוחשת. "או...למדת את הלקח הזה בחיים?" כמה...מוזר שהיא זו שנמצאת בשמלה שקופה, ובכל זאת אני זה שמרגיש חשוף לחלוטין כאן. יש משהו בה שגורם לי להרגיש חשוף. כאילו היא יכולה לראות ישר דרכי. אולי היא באמת נפלה מהשמיים? "שניהם," אני ממלמל, סוף סוף עונה על שאלתה. "את תמיד שואלת זרים שאלות אישיות כאלה?" היא שוקלת את זה. "אני לא ממש פוגשת הרבה זרים." "ברור שלא," אני נובח. "את לא מזהה את הסכנה שהם מציבים כשאת לגמרי לבד, מסתובבת ב..." אני מעביר אצבע לאורך השוליים הקצרים של השמלה שלה. "פיסת בד." כשאני גורר את תשומת הלב שלי בחזרה מהירכיים הקרמיות שלה, אני מופתע לגלות את עיניה עצומות בחוזקה, נשימותיה מגיעות בנשיפות מהירות. בטח לא בגלל שנגעתי בשמלה שלה...? "אה, אני לא יודעת," היא ממלמלת. "לא כל זר שנסע לידי יהיה רע. אחד מהם אולי יהיה גבר נחמד שיחלוק איתי את המטרייה שלו." "אני לא הולך לחלוק את—" אני מביט למעלה בתדהמה כדי לגלות שאני עכשיו מכסה את ראשה במטרייה שלי. שם את שנינו מתחתיה. קרוב מדי לשלוות הנפש שלי. היא מריחה כמו תפוחים טריים. הנערה צוחקת על הבהלה שלא הצלחתי להסתיר. "אני לא אספר לאף אחד שאתה רכרוכי. אל תדאג." אני מרצה לה על בטיחות, אבל הפיתול שהיא גורמת בחזה שלי מסוכן פי שניים. האינטראקציה הזו אולי לא אומרת לה כלום, אבל זה הכי הרבה שדיברתי עם מישהו מחוץ לעבודה שלי מזה שנים. אני לא מרשה לאף אחד להתקרב. אני לא אוהב אנשים. הם עצלנים, רמאים, אופורטוניסטים, אנוכיים. הצבעים האמיתיים שלהם תמיד מופיעים בסופו של דבר. זו הסיבה שאני לא מרגיש שמץ של חרטה כשאני מפנה את השוכרים שלי. אף אחד לא באמת טוב או ראוי לאמפתיה. שלא לדבר על זה שהייתי בתחתית החבית בלי אפילו שני פרוטות לשפשף יחד ובניתי אימפריה של נדל"ן בשווי מיליארד דולר. אם הם לא יכולים להשיג אלף דולר לשכר דירה, הם יכולים לבכות לי נהר. העובדה שהנערה הזו הצליחה לעבור את ההגנות שלי לא יושבת לי טוב. אני לא אוהב שהאדישות שלי מאותגרת. אני במיוחד לא אוהב את הניצוץ של סיפוק שקיבלתי כשהיא קראה לי נחמד. אני לא. מסיבה כלשהי, אני רוצה שהיא תדע את זה.