"גרייס," אני צועק, כבר מפשיט את החולצה. נעליים נזרקות ואני צולל למים, פחד מקפיא את הוורידים שלי. אדרנלין מניע אותי לעברה. אני לא מהסס ללפף זרוע סביב מותניה ולבעוט לעבר פני המים, כבר מצפה להנשמה מפה לפה. למה לא שאלתי אותה אם היא יודעת לשחות? אני עשיתי את זה, כשניסיתי להראות כמה אני חסר תקנה. היא הייתה צריכה לקפוץ למים הארורים רק כדי לברוח ממני. אנחנו מגיעים לקצה הבריכה ואני מניח אותה בזהירות על הצד, מטפס החוצה אחריה, כורע ברך על האבן הקרה, מסוחרר מדאגה. "לעזאזל, גרייס." בידיים רועדות, אני מטה את ראשה לאחור, מתכונן לנשוף אוויר לריאות שלה. "אני מצטער. אל תעשי לי את זה." היא פוקחת עין אחת ומחייכת, לוחשת כל כך חלש שאני כמעט לא שומע אותה מעל הדפיקות של הדופק שלי. "אופס." מי בריכה מתגלגלים במורד הרקות שלה. "תפסתי אותך שוב מתנהג כמו בחור טוב." הלם שוטף אותי. ואחריו הקלה כמו שמעולם לא הכרתי. אחר כך, יש כבוד שאני שומר ליריב ראוי. ולבסוף, זה כעס. איך היא מעזה לחשוף אותי ככה? אני אפילו לא יודע מה היא תמצא אם היא תקלוף עוד שכבה ואסור בשום פנים ואופן שזה יקרה. הגיע הזמן להרחיק אותה אחת ולתמיד. אני לא יכול להסתכן בעוד שנייה שהיא מצפה ממני להיות טוב. להיות סוג הבחור שמציל אנשים - או אפילו אכפת לו. כשגבר דואג למישהו, זה רק עניין של זמן עד שהאדם הזה נוטש אותו. לפני שענייני רגשות מתפוצצים לו בפנים. "אני לא בחור טוב. את רוצה לגלות את זה בדרך הקשה? בסדר מבחינתי," אני אומר בנוקשות, קם ומושיט יד כדי לאגרף חלק גדול משיערה הבלונדיני, מושך אותה, מתנשפת, על הברכיים, ואז על הרגליים. מוביל אותה בלי עדינות לעבר שורת כיסאות נוח ודוחף אותה למצב ישיבה בקצה אחד, מסרב להכיר בקול שבראש שלי, שאומר לי לעצור. שאני אתחרט על מה שאני עומד לעשות. "תפתחי את הפה החצוף שלך בשביל הזין שלי," אני אומר בצרידות, פותח את הרוכסן של המכנסיים שלי. "אמא לא סיפרה לך על סקס? את עומדת לקבל השכלה." למרות הפקודות הקשות שלי, אני מופתע לגלות שהיא צופה בי מושך את הרוכסן שלי בעיניים להוטות, הלשון שלה מחליקה לאורך השפה התחתונה שלה כדי להרטיב אותה במהירות. האם היא...מתרגשת? מה צריך כדי לגרום לילדה הזאת לתעב אותי? הבאתי אותה לכאן, בטוח שאני יכול לפתות אותה עם העושר שלי, לבלות את הלילה מזיין אותה ולהיפרד בבוקר בלי להסתבך. למה היא לא משתפת פעולה? אני מוציא את הזין שלי, מגרד אותו מצד לצד על הפה השופע שלה, ואז דוחף את הבשר הנוקשה בין השפתיים שלה, לא נותן לה הזדמנות להתכונן או לנשום. האנחה שלי מהדהדת מקירות חדר הבריכה, האצבעות שלי מתחפרות בשיערה הרטוב. המראה שהיא יוצרת, עיניים תמימות עלי, פה נמתח סביב הפיר שלי, כמעט ממוטט אותי לגמרי. כל כך עד שאני צריך להתרכז לא למלא את הפה שלה בזרע לפני שהגעתי ליותר מחצי דרך פנימה. "זה היה יכול להיות שיחה קשה לנהל עם אמא, הא?" אני מחזיק את הראש שלה יציב ושוקע עמוק יותר, הביצים שלי כבר מתחילות לדגדג. "זה מה שגברים חושבים עליו כשהם מסתכלים עליך. הדוור, השכן המבוגר שלך. הם מחייכים ומדברים איתך קצת, אבל כולם רק רוצים שימצצו להם." באופן לא ייאמן, אני צופה בידיים שלה מטיילות מעלה בירכיה החשופות, לעבר החוטיני הספוג שהוא עכשיו עור שני על הכוס שלה, לא משאיר כלום לדמיון. קצות האצבעות שלה מברישות קדימה ואחורה על הירכיים הפנימיות שלה, הפה שלה מתחיל לקחת אותי ברצינות, השפתיים שלה בוחנות אותי, מחליקות למעלה ולמטה, אנחה נשית נבנית בגרון שלה. הידיים שלה מוצאות את הציצים שלה אחר כך, צופות בי דרך הריסים שלה בזמן שהיא מגלגלת את הפטמות הנפוחות שלה בכפות הידיים שלה, החזה שלה מתחיל לעלות ולרדת. "אוי שיט," אני ממלמל בחנק, טורף את המראה. "אוי אלוהים אדירים." אני בקושי מודע לכך שאני דוחף לתוך הפה הסקסי שלה, מהר יותר, מהר יותר, מזיין בין השפתיים השמנמנות שלה, ההנאה כל כך עצומה שהעמוד שדרה שלי מתפתל מלמעלה למטה, גורם לראייה שלי להפוך לכפולה. אוי לעזאזל. מה קורה? התכוונתי להעניש אותה עם המציצה הזאת. לקחת את מה שאני צריך, באנוכיות, כמו שאני עושה הכל. במקום זאת, אנחנו בזה ביחד. עובדים בקדחתנות לקראת הנאה. שלי, בעיקר, מאז שאני חובט בפה הקטן והחם שלה והיא לוקחת את רוב מה שיש לי, מנענעת את הראש שלה בקצב המדהים הזה שתכננו בלי לומר מילה. כשהעיניים היודעות שלה עלי, אני חשוף לחלוטין, פגיע. אין שום דבר שיגן עלי ממה שהילדה הזאת גורמת לי להרגיש - ואני תוקף. לעזאזל איתי, אני לא יכול שלא להרוס את הרגע המושלם מתוך שימור עצמי טהור. מאגרף את השיער שלה בגסות, אני דוחף עמוק יותר ממה שאני חושב שהיא יכולה לעמוד בו. "אם את לא נחנקת, ילדה קטנה, את עושה את זה לא נכון." גרייס משתעלת סביב הזין שלי, העיניים שלה דומעות, אבל אני לא מקבל מזה שום הנאה. למעשה, ברגע זה, אני שונא את עצמי יותר משאני שונא את העולם. בושה היא כמו אזיקים סביב הצוואר שלי כשאני מושך החוצה, מועד הרחק מהבעת המורת רוח שלה. בגידה. אני סוגר את הרוכסן וכפתור את הזקפה המשתוללת שלי בחזרה למכנסיים המחויטים שלי. אני לא יכול לחשוב על מה לומר. הכל נשמע לא נכון על הלשון שלי, שום התנצלות שלא תהיה מספיק טובה. כמעט הכרחתי את הילדה התמימה הזאת לתת לי הנאה והיא הייתה טובת לב מספיק כדי לסלוח לי, להשתתף וליהנות מזה, למרות שהיא תמימה מגברים. אלוהים. המשפחה שלי צדקה לעזוב אותי בצד הדרך ולא לחזור לעולם. מושך יד על השפה המיוזעת שלי, אני פוסע מהחדר לפני שאני יכול לעשות משהו הרסני לחלוטין כמו לחבק אותה, לנשק אותה, לבקש ממנה ללמד אותי איך להיות טוב. דבר כזה הוא בלתי אפשרי.