ויליאם ג'ונס ידוע כאדון האחוזה. הוא בשנות הארבעים לחייו, אבל נראה בן עשרים וחמש. הוא המשכיר שלנו כבר שנים, ולמשפחה שלי לא הייתה אפשרות ליצור איתו קשר יציב. אפשר להאשים אותו? המעמד שלו הוא בפסגה, ואנחנו למטה. כשהוא מגיש לנו צו פינוי אחרי ימים שאבא הימר אצלו, אנחנו חסרי אונים. אין לנו מה להציע בתמורה לסכום השכירות המגוחך שאנחנו חייבים. שום דבר מלבד אותי. תשוקה היא עסק מאוד מצחיק, ואף אחד מאיתנו לא ציפה לגל האדרנלין שעוטף אותנו מהמגע הראשון. אבל ויליאם מסתיר שדים חזקים בהרבה מהאור המלאכי שלי. האם באמת אלמד את האדון איך לאהוב שוב? או שאובס בקרב הקר הזה? --------- 1: גרייס. האדון בא לגבות היום. ככה ההורים שלי קוראים למשכיר שלנו, בכל מקרה. הם קוראים לו ככה כל כך הרבה זמן שזה נתקע. עכשיו כולם בשכונה קוראים לו ככה, מצטלבים מאחורי הגב שלו. או רצים ומסתתרים בדירות שלהם. אני לא רצה. לעולם לא אפספס את ההזדמנות שלי לראות אותו זז בצורה החלקה הזו, כמו פנתר, אדון כל מה שהוא רואה. כשהוא יוצא מחלקו האחורי של הלימוזינה שלו וסוגר את מעיל החליפה שלו בסיבובים מדויקים של אצבעותיו הארוכות, אני מתחילה להתנשף. אפילו ההבעה המרושעת שלו גורמת לי לאחוז בחוזקה בענף העץ עליו אני יושבת בצד השני של הרחוב, זיעה מצטברת בין השדיים שלי. ויליאם ג'ונס. הוא הבעלים של כל בניין דירות בשכונה הזו ועוד הרבה מאוד מגדלים בשכונות אחרות. בראשון לכל חודש, הוא צולל פנימה כדי לאסוף צ'קים ממשרד מנהל הבניין שאליו אנחנו שולחים את השכירות שלנו. אם הצ'ק של אותו חודש קצר - ובכלכלה הזו, לעתים קרובות הוא כזה - מישהו בדרך כלל מוצא את עצמו מפונה. נזרק לרחוב בלי מחשבה שנייה. בגלל זה הם קוראים לו האדון. אין לו מצפון. אין לו חמלה. אמא שלי טוענת שיש לו מספיק כסף כדי לקנות ולמכור את כולנו. ו...אני חושבת שאז התחילו הפנטזיות. כשהתחלתי לדמיין את ויליאם...קונה אותי. אולי הוא נסיך החושך אחרי הכל? הכומר שלנו תמיד מדבר על פיתוי במיסה של יום ראשון ואיך זה יכול להרוס את חייו של אדם. להוביל אותם לתעות. לתעות זה לא בדיוק מה שהייתי קוראת לרעידות שמדגדגות לאורך הירכיים הפנימיות שלי כשויליאם צועד במורד המדרכה, מלך שמנפה בשכונות העוני. מה שאני מרגישה זה יותר כמו התאהבות. רעב ניצן. סקרנות. בגיל שמונה עשרה, אני לא יודעת כלום על גברים, במיוחד על גברים חזקים, שעלולים להיות רעים. אני רק יודעת מה כיווץ השרירים הלא צנוע בגבו עושה לגוף שלי. הכוח הברור שלו גורם לי להיות לחה במקומות שלא אמורים להיות לחים. גורם לפטמות שלי להתקשות לאבנים קטנות, קשות וכואבות ורגישות. והתגובה של הגוף שלי היא אפילו לא החלק המביש ביותר בכל זה. לא, זה העובדה שאני...מרגישה כלפיו סימפטיה. למרות שהוא זרק כל כך הרבה מהשכנים שלי לרחוב. בטח, הלסת המתוחה והמגולחת שלו גורמת לזה להיראות כאילו הוא טוחן מסמרים בשיניו. בטח, העיניים הכחולות-שחורות שלו חודרות ומלאות זדון. כן, אין לו בעיה לתלוש לאנשים את הבתים שלהם מתחת לרגליים. אבל בכל חודש כשאני צופה בו מהענף שלי בעץ, אני רואה יותר. אני רואה את הכאב שהוא מנסה להסתיר. אלוהים יעזור לי, זה מושך אותי אליו עוד יותר. ממול לרחוב, ויליאם נעלם במשרד מנהל הבניין ואני משחררת נשימה מגומגמת, שמחה להיות מוסתרת על ידי ענפים ועליים. כי אני לא יכולה לעצור את היד שלי מלגלוש על השד שלי, לוחצת על התלולית דרך גופיית הטריקו המשומשת והמרופטת שלי. אנחה נפלטת מהפה שלי והאצבעות שלי מחפשות את הפטמה הקשה שלי בשקיקה, משפשפות אותה מצד לצד, מערערות את הבשר בין הירכיים שלי עוד יותר. המילים של אמא שלי חוזרות אליי, כפי שהן עושות לעתים קרובות. הוא יכול לקנות ולמכור את כולנו. אם המשכיר היה קונה אותי, מה הוא היה עושה איתי? הוא היה מרושע? או שהוא היה מתרכך כשאנחנו לבד? בחושך, כשהבגדים שלנו מוסרים, הוא היה מטפס עליי ו...מבצע את הפעולה המבלבלת שתפסתי את האחים שלי עושים עם החברות שלהם? אני לא יכולה לדמיין גבר קשוח כמוהו מקבל הנאה מאף אחד. או מוריד את המשמר שלו לשנייה אחת. אבל אני לא יכולה שלא לחשוב על זה. הרבה. היומן שלי יושב על ענף העץ לידי. המלווה הקבוע שלי. אני כבר מתגרדת לכתוב את ההרהורים הפרטיים שלי על ויליאם על הנייר, לשים את המחשבות שלי במקום הסודי שלהן שאף אחד לא יכול לראות אותן, תודה למנעול. רק לי יש את הקומבינציה לפתוח אותו - חובה בדירת שלושת החדרים הצפופה שלנו שבה שישה מאיתנו גרים. אמא שלי, אבא שלי, סבתא שלי, שני אחים שלי ואני. אני הצעירה ביותר והבת היחידה, אז אני חולקת חדר עם סבתא שלי. אני מזדעזעת בחזרה למודעות כשויליאם עוזב את משרד מנהל הבניין, אורב חזרה לכיוון הלימוזינה שלו, גבר בחליפה פותח לו את הדלת. מישהו מפונה היום. אה כן. אני יכולה לדעת לפי התנועות חסרות הסבלנות של ויליאם. הדרך שבה הוא חורש את האצבעות שלו בשיערו השחור כזפת, ומשאיר אותו רק קצת פחות ממושלם. רגע לפני שהוא מקפל את מסגרתו הגבוהה והרחבה למושב האחורי, הוא עוצר ומסתכל מסביב בזעף מאיים, כמעט תופס אותי איפה שאני צופה בו מהעץ. אבל אני מתכופפת אחורה בדיוק בזמן כדי להימלט מהבדיקה שלו, הדופק שלי רץ בטירוף מכמעט שהעיניים הפראיות האלה היו עליי. הלב שלי דופק על כלוב הצלעות שלי כשהוא נוסע משם רגע אחרי זה - ואני צריכה לכתוב ביומן שלי עכשיו. אני צריכה לתעד את כל הרגשות המבלבלים האלה שהמשכיר מעורר. העט והדפים האלה הם הבריחה היחידה שלי מהכאוס המתמיד שהוא הדירה שלי. אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת את האחים שלי, גם אם הם מענים אותי. ההורים שלי הם גם אנשים טובים. אבל היומן הזה הוא חסד ההצלה שלי. זה הדבר היחיד שהוא כולו שלי. של אף אחד אחר. קופצת למטה מהעץ, אני מסמיקה עד שורשי השיער הבלונדיני שלי. עכשיו כשאני עומדת, הלחות של התחתונים שלי בלתי אפשרית להתעלם ממנה. מזכירה לעצמי שאף אחד לא יכול לראות את זה, אני רצה לצד השני של הרחוב לבניין הדירות שלי. במעלה המדרגות, חולפת על פני כמה ילדים שמשחקים משחקים בטלפונים שלהם ונכנסת למקום שלנו בקומה השנייה. השישה מאיתנו באים והולכים כל כך הרבה פעמים במהלך היום, שאנחנו משאירים את הדלת לא נעולה, אז אני פשוט דוחפת אותה עם הירך שלי - ואני עוצרת. אמא שלי בוכה על הספה, אבא שלי הולך הלוך ושוב מולה. "למה לא סיפרת לי שאיבדת את העבודה שלך?" היא בוכה. "יכולנו להשלים את השכירות בדרך אחרת, אבל עכשיו אין זמן." אז אני שמה לב לצו הפינוי הצהוב הבהיר שמונח על שולחן הקפה והדם בעורקים שלי הופך לקרח. "אמא..." אני לוחשת, מרימה את ראשה, שמה לב אליי בפעם הראשונה. "מזריקים אותנו החוצה?" היא מנגבת את הדמעות שלה. "אנחנו הולכים לחשוב על משהו, מותק." ככל שהיום הופך לערב, לעומת זאת, ההורים שלי מגיעים למבוי סתום אחד אחרי השני. אף אחד מהחברים או המשפחה שלנו לא יכול להלוות לנו כסף. שום דבר שאנחנו הבעלים שלו לא מספיק יקר כדי למשכן. האחים שלי לא יכולים לשכנע את העבודות שלהם בשכר מינימום לקדם להם משכורות. אנחנו חייבים יותר ממה שיכולנו לקוות לגרד יחד בהתראה קצרה ואוי אלוהים, מעולם לא שמעתי את אבא שלי בוכה לפני כן, אבל הוא עושה את זה עכשיו. אנחנו הולכים להיות חסרי בית. דמעה נופלת מהעין שלי, ומשאירה כתם על הדף של היומן שלי, תחושה חסרת אונים מתיישבת בתוכי. אני בארון של חדר השינה של ההורים שלי, מקום שאני באה אליו לעתים קרובות כדי לקבל מספיק פרטיות כדי לכתוב בעזרת פנס. אני לא מצפה שהדלת תיפתח כל כך בפתאומיות ואני צועקת, טורקת את היומן שלי סגור ומפעילה את המנעול. "אמא," אני אומרת, מביטה בפנים שלה מוכתמות בדמעות. "את בסדר? חשבת על משהו?" לרגע ארוך, היא רק בוהה בי, ההבעה שלה בלתי ניתנת לפענוח. "את יכולה לצאת משם כדי שנוכל לדבר, גרייס?" "בטח." אני זוחלת החוצה מתחת לבגדים התלויים ועומדת, נותנת לה להדריך אותי למיטה שם אנחנו יושבות זו לצד זו. "מה קורה?" אמא שלי קוברת את פניה בידיה. "גרייס, לא הייתי מבקשת ממך לעשות את זה אם הייתה אפשרות אחרת. אבל...הזמן הולך להיגמר." קולה מתחיל להתמלא בדמעות. "הדירה הזו היא הבית שלנו. אין לי מושג לאן נלך—" "זה בסדר, אמא." אני לוחצת על האמה שלה. "מה את רוצה לבקש ממני?" היא נושפת נשימה ארוכה ואיטית. "גרייס, תמיד היית סוג של טומבוי, רצה מסביב מטפסת על עצים, מתלכלכת. אבל את כבר לא ילדה ו...הרבה גברים בשכונה שמו לב. האחים שלך נאלצו להפיל לא מעט שיניים לאחרונה." "באמת?" הלסת שלי בחיקי. "למה?" "כי כשגברים מסוימים מוצאים אישה מושכת, הם מבטאים את זה באמירת דברים גסים על הגוף שלהם. זה לא בסדר, אבל ככה הדברים. "היא מנענעת את ראשה כדי לנקות את זה. "הנקודה שלי היא, את יפהפייה להפליא, גרייס. מושכת בדרכים שאני מעולם לא הייתי. ו...אני שונאת את עצמי על כך שאני שואלת את זה, אבל אני תוהה אם היופי הזה יכול לקנות לנו קצת זמן עם המשכיר." המצח שלי מקומט, מנסה לפענח את המשמעות שלה. אני עדיין מסתחררת מהגילוי שאני נחשבת ליפה. אני אפילו לא מצחצחת את השיער שלי ברוב הימים. והרגליים שלי בדרך כלל מלוכלכות מלשכוח לנעול נעליים. האם נשים לא צריכות ללבוש בושם ושמלות כדי להיחשב ליפות? "אני לא מבינה. איך אני יכולה לקנות לנו קצת זמן?" "זה אולי לא יעבוד." אמא שלי מרטיבה את שפתיה בעצבנות. "אבל...אוי אלוהים, אני לא מאמינה שאני אומרת את זה. אבל גברים מסוימים, גרייס, יסלחו על חוב אם הצרכים...המיניים שלו ייענו. על ידי אישה. על ידי...אותך." חום מתחיל לפעום בבטן שלי. אם זה לא הוכחה שירדתי בדרך של פיתוי, שום דבר לא. אני צריכה להיות מזועזעת ממה שאמא שלי מבקשת ממני לעשות. במקום זאת, אני להוטה בבושה. נרגשת. "את רוצה שאני אלך לישון ערומה עם המשכיר?" זו הדרך היחידה שאני יודעת לתאר את מה שראיתי בטעות בין האחים שלי לחברות שלהם. שני אנשים בחושך, מזדעזעים ומשמיעים קולות מוזרים בסדינים. למה הרעיון לעשות את זה עם ויליאם גורם לנשיות שלי להתכווץ בחוזקה? "כן," אמא שלי לוחשת, דמעה מתגלגלת על הלחי שלה. "זה מה שאני מבקשת. אני מבקשת ממך להחליף את ההנאה של הגוף שלך, את ה...בתולין שלך...כדי לעצור אותנו מלהיות מפונים. אנחנו כל כך נואשים. אם הייתה ברירה אחרת..." היא שותקת ואני חושבת, באמת חושבת, על מה שמבקשים ממני לעשות. מבקשים ממני להציע את עצמי לאדון כדי שהמשפחה שלי לא תושלך לרחוב. הייתי עושה הכל כדי למנוע את זה, כמובן. הכל. אבל... "מה אם הוא יגיד לא, אמא?" אני שואלת, מביטה על ג'ינס הגזור הישן שלי. הברכיים המלוכלכות שלי. הדרך שבה השדיים שלי בולטים החוצה, מחודדים וקטנים. שלא כמו הנשים שאני רואה במגזינים עם חזיות עגולות להפליא. "הוא ירצה...את זה?" צחוק ציני עוזב אותה. "אה, לא הייתי דואגת מזה." היא מצביעה על דלת חדר השינה. "לכי להתקלח. יש לנו קצת עבודה לעשות."