מה שקורה אחר כך הוא קצת...מדאיג. ברייאנט קוליבר מצביע על הספה – ואני הולכת. אני פשוט הולכת. כאילו הוא ציווה על משהו בתוכי שלא ידעתי שקיים. הרגליים שלי זזות לפני שאני מבינה מה קורה ואני יושבת מולו, ידיים שלובות על התיק שלי, הפנים שלי בגובה אבזם הזהב שלו. דחף מוזר תופס אותי לא מוכנה. אני רוצה שהוא יחזיק את הפנים שלי בידיו. ילטף אותן. אני רוצה להפיל הכל על הרצפה, לתת לשרירים שלי להתרפות ולתת ליד אחת