הדקתי את החלוק הרך בצבע קרם סביבי וזחלתי במורד המסדרון האינסופי לכאורה. באמת שאין סיבה לזחול, אבל התקרות כל כך גבוהות, האמנות על הקירות נראית כל כך יקרה ויש שקט מצמרר. אני מרגישה כאילו אני בספרייה או במוזיאון, אז אני מנסה לא להשמיע קול, והמטרה שלי נעשית קלה יותר בזכות השטיחים העבים הפרוסים על רצפת המסדרון. לאן אני הולכת? אין לי מושג - ואני אפילו עלולה ללכת לאיבוד. אחרי שוויליאם עזב את חדר הביליארד