אני בקושי שומעת מרוב הצרצורים באוזניים שלי. הצליל מתחזק ככל שהמעלית עולה. עד לקומה העליונה של תאגיד קוליבר. אני מחזיקה בידי תיקיית עור דקה. הדבר היחיד שבתוכה הוא קורות חיים מזויפים עבור מישהי בשם שרה הארט, שנכתבו על ידי עורכי הדין של אבי. למה אני עושה את זה? מבטי נודד אל כפתור עצירת החירום, ומיתר בבטני נמתח. תלחצי עליו. לכי הביתה. את לא חייבת דבר לחברה של אבא שלך. אבל זה לא לגמרי נכון, נכון? בסופו