"את חושבת שאני רכה?" קולי עדין באופן מטעה כששאר גופי כל כך קשה. "את יודעת למה עצרתי בצד?" "למה?" היא אומרת, כאילו עוצרת את נשימתה. אל תעז. היא תמימה. אני אומרת את המילים בכל מקרה. אני רוצה לגרש אותה. עכשיו. היא תפסה אותי עם הקירות שלי מופחתים וזו הפלישה האולטימטיבית, שמחמירה כי אני משתוקקת שזה יקרה שוב. "עצרתי בצד כי אני מזהה כוס צמודה כשאני רואה אותה." אני מסגרת את לסתה בידי הימנית, מטה את פניה הסמוקות למעלה לכיוון שלי. "הייתי רוצה לזיין אותך על ארבע, ממש כאן באמצע הכביש, ילדה קטנה. קשוחה ככל שתוכלי לסבול. עדיין חושבת שאני רכה?" "לא," היא מתנשפת, הירוק של עיניה מעמיק לגוון יער. "אני לא." אני מתעלמת מהחרטה שדוקרת אותי בצוואר. "טוב." היא מושכת את סנטרה מאחיזתי, מתקיפה אותי וממשיכה ללכת במעלה הכביש, זרועותיה נוקשות לצדדיה. אני המומה כלכלית מתחושת האובדן שאני חווה בלעדיה מולי - ואז אני מסתובבת על עקב, רודפת אחריה. "תיכנסי ללימוזינה. עכשיו." "למה שאעשה את זה?" "מה דעתך שלא תידבקי בדלקת ריאות?" אני נוהמת. "או שייחטפו אותי." "או שיתקפו אותי באמצע הכביש?" היא שואלת בעדינות מעבר לכתפה, כאב רוקד בעיניה. עוד חרטה מצטברת על ראשי. "אמרתי שאני רוצה לעשות את הדברים האלה, לא שאני הולכת לעשות זאת," אני אומרת מבעד לשיניים, עוקבת אחריה. "תפסיקי ללכת מיד ותגידי לי את שמך." "מכיוון ששאלת בנימוס, זו גרייס. גרייס הלינגטון," היא אומרת, מסתובבת חזרה כדי לפנות אליי. "אני לא מבינה. למה את רוצה שאחשוב שאת נוראית וגסת רוח? את לא יכולה פשוט להיות האיש שחולק את המטריה שלו?" "גרייס הלינגטון." השם הזה מכה בי בתחושה מוזרה כל כך של דז'ה וו, שאני מרגישה סחרחורת קלה. אני מנענעת את ראשי כדי להיפטר מהתחושה. "אני ויליאם ג'ונס." היא משלבת את זרועותיה, מהדקת את השפתיים שנעקצו מדבורה, והזין שלי מתקשה יותר מפלדה מזוינת במכנסיים שלי. "לא ענית על השאלה שלי, ויליאם." האם זו הדמיון שלי או ששמי מתגלגל מלשונה כאילו אמרה אותו מיליון פעמים? "שאלת אותי שאלה אישית. אני לא עונה על אלה." היא מתחילה להסתובב שוב, אבל אני תופסת אותה במרפק. "אם הפעם אעשה יוצא מן הכלל, תיכנסי ללימוזינה? אני... מוצאת את עצמי רוצה אותך חמה ומזינה. מיד." ומפונקת רקובה, נוטפת יהלומים, פנינים וזין. חלק מהזעם נמוג מעיניה. "הכל 'מיד' אצלך. את צריכה אי פעם לחכות למשהו?" "לא." תשובתי גורמת לה לחייך חיוך רחב, לשלב את זרועותיה ולחכות. לתשובה לשאלתה, אני מניחה. אתה לא יכול פשוט להיות האיש שחולק את המטריה שלו? יש רסיס של אי נוחות בגרוני כשאני עונה. "לחלוק מטריה אולי נראה כמו מחווה קטנה, אבל זה גרם לך לצפות ממני ליותר... רגשית. אין לי מה לתת בצורה כזאת." הלסת שלי מתוחה מספיק כדי להתנפץ. "אם את חוזרת הביתה איתי, לעומת זאת, יש לי רכוש שיגרום לעובדה שאני אידיוט להיראות לא רלוונטית." קו נוצר בין גבותיה. "את חושבת שלא אכפת לי שתהיי רעה רק בגלל שיש לך דברים יפים, כמו לימוזינה מפוארת?" "בדיוק." החיוך שלה רועד. "את טועה." אני מרימה גבה. "תוכיחי את זה. בואי איתי ותישארי לילה בבית שלי. אני אשאר הממזר שלי בזמן שאני מפנקת אותך טיפשי ונראה אם את באמת רוצה לעזוב בבוקר." היא מגייסת את ביטחונה באופן גלוי, מושיטה את ידה ללחיצה. "זו עסקה, וויליאם." ידי מחליקה סביב ידיה וסטטיות מתפשטת על זרועי. ומכיוון שהעסקה שלנו נותנת לי רשות להיות עצמי חסר הרחמים הטיפוסית שלי, אני מושכת אותה אליי בגסות, משטחת את שדיה הקטנים והמתוקים אל חזי. "בדיוק עשית עסקה עם השטן, ילדונת," אני צורמת, מתכופפת ומשליכה אותה מעבר לכתפי. כשהיא מגמגמת בהלם, אני מסתובבת על עקבים וצועדת חזרה לעבר דלת הלימוזינה הפתוחה, כבר מדמיינת אותה בביתי. במיטה שלי. "אין דרך חזרה עכשיו."