"מה?!" נעתקו המילים מפי. דודתי בעטה ברגלי מתחת לשולחן, ושלחה לי מבט נוקב שהזהיר אותי לבל אדבר. כולם נעצו בי מבטים רחבים, ברור שלא האמינו לה, נראיתי כאילו כוסיתי בסמרטוטים, עם שיער מבולגן. "אווה יכולה להיות הרפתקנית, היא עבדה על איזה פרויקט בגלל זה לא היה לה זמן להתכונן, אנחנו כל כך מצטערים שנאלצתם לפגוש אותה ככה," דודתי משכה אותי על רגליי. "היא תתחלף מיד." דודתי משכה אותי איתה במעלה המדרגות לחדרה של אווה. "דודה מישל, מה את עושה? למה שיקרת למשפחת ג'ראד ואמרת שאני אווה קנטון?" ליבי דהר בכלובו כשמוחי ניסה לעבד את מה שקורה. "את הולכת להתחתן עם הנכה הזה, את צריכה להיות אווה עד שתהליך החתונה יסתיים." היא שלבה ידיים על חזה. "לא, אני לא יכולה!" עיניי התמלאו מיד בדמעות, "יש לי חבר. אני לא רוצה להתחתן עם גבר שאני לא מכירה." היא סטרה לי סטירה חזקה על פני. "את תתחתני איתו, וזה סופי." התחלתי לבכות בכי תמרורים, "את לא יכולה לגרום לי להתחתן איתו." "אחרי כל מה שהמשפחה הזו עשתה כדי לפרנס אותך," היא קימטה את מצחה, "אם לא תסכימי לנישואים האלה, נחשוף לעולם את סרטון הוידאו של אביך, את יודעת איך הוא השיג את הונו, אנחנו נכתים את התדמית שהוא בנה!" היא איימה, ביודעה כמה אהבתי לשמור על כבוד הוריי. המשכתי ליילל, "בבקשה, אני לא יכולה להתחתן איתו. את יכולה לבטל את הצעת הנישואין, בבקשה." "ולאבד כמעט מיליארד דולר במניות? לעולם לא." "דודה, בבקשה!" ידעתי שהתחינות שלי ייפלו על אוזניים ערלות, זה תמיד קרה. "תנמיכי את קולך," היא אמרה כשהיא מחטטת בארון הבגדים של אווה, "אתן שניכן באותו גודל, תלבשי את זה." היא זרקה עלי שמלה לבנה. היא מיהרה אל שידת האיפור של אווה, הוציאה את תיק האיפור שלה ומברשות שיער. "אוף, את נראית ומריחה כמו חולדה, איך את חלק מהמשפחה הזו?" היא הושיבה אותי בכוח, "תייבשי את הדמעות האלה מיד." ניגבתי את עיני בגב כפות ידי, מנחשת, ביודעי שאין לי יותר ברירה. היא החלה להבריש במהירות את שיערי, ואספה אותו לתסרוקת מסודרת. היא פידרה את פניי החיוורים ומרחה עלי שפתון אדום מט, "זה מבליט את עינייך הכחולות, כן, סוף סוף את נראית כמו קנטון." החלקתי את השמלה באורך הברך חסרת הכתפיות, היא חייכה לעצמה, "את מוכנה." * כשירדנו במדרגות, כולם פנו להסתכל עלי. "מצטערים שהמתנתם." דודתי התנצלה, "אבל היא כאן עכשיו." לגברת ג'ראד היה חיוך ענק על פניה, "לאביך היה הרבה מה להגיד על כמה שאת יפה, עכשיו אני מאמינה לו, את מעבר למדהימה, מתאימה מאוד למשפחה." "תודה," ענתה דודתי בחיוך, ואילצה אותי לשבת על השולחן. ניסיתי לעצור את הדמעות שלי, אם הייתי בוכה, דודתי לא רק שהייתה הורגת אותי, היא הייתה הורסת את התדמית של אבי. "אני לא רוצה עיכובים בתהליך החתונה, למעשה, בשביל זה באנו לכאן היום, חשבנו שברגע שהם ייפגשו, נוכל להתחיל בהכנות." אמרה גברת ג'ראד, "בעלי לא יכל לבוא לכאן אבל הוא שלח את ברכותיו, הוא איש עסוק מאוד. אלה הבנים שלי, ג'רמי, טיילר, קמרון, הם האחים של לאנס." היא אמרה הכל בבת אחת, והציגה את שלושת הגברים שהגיעו לכאן קודם. "נפלא!" דודתי מחאה כפיים, "בואו נקבע תאריך אם כן." "מכיוון שזו תהיה חתונה פרטית שבה יהיו נוכחים רק בני משפחה, חשבתי על השבת הזו?" "זה רק בעוד שלושה ימים," אמר דודי, אפילו הוא לא הצליח להסתיר את ההפתעה שלו במצב. "האם זו בעיה?" גברת ג'ראד הרימה אחת מגבותיה לעברו. דודי ודודתי החליפו מבטים לפני שדודתי העמידה את החיוך המזויף שלה שהתרגלתי אליו, "למה שזו תהיה בעיה? הם מתחתנים בכל מקרה, אז אין צורך לעכב, אפילו אם היית רוצה שהחתונה תהיה מחר, אנחנו בסדר עם זה." "זה רעיון מבריק עוד יותר!" גברת ג'ראד מחאה כפיים בהתרגשות. דודתי הרחיבה את עיניה בהלם, "זה מבריק אבל מה עם ההכנות?" "שטויות, אני אשלח צוות להתאים לאווה את שמלת הכלה שלה, כל העלות תהיה עלינו, את לא צריכה לדאוג לכלום." היא קמה על רגליה ובניה עשו את אותו הדבר. לא הבנתי למה הם בכלל באו לכאן אם הם לא היו הולכים להגיד מילה אחת. היא באה למקום שבו ישבתי והניחה יד אחת על לחיי, חיוך ענק מרוח על פניה, "עד מחר, את תהיי ג'ראד, אני לא יכולה לחכות שתהיי בחיינו." לא הבנתי איך אף אחד אחר לא השתגע מכך שהם ממהרים כל כך עם הכל. היא הסתובבה ללכת, ובניה גררו אחריה. דודתי ודודי הסתובבו כדי ללוות אותם החוצה. עיניו של לאנס עצרו עלי לרגע קצר כשהוא הסיע את עצמו החוצה מהסלון עם שאר משפחתו. אני הולכת להתחתן עם גבר שאני לא יודעת עליו כלום, מחר. ובכן, יום הולדת שמח לי.