"כן," נאנחתי בתבוסה. הכומר פנה אל בעלי לעתיד הנכה. "האם אתה, מר לאנס ג'ראד, לוקח את מיס אווה קנטון לאישה כדת וכדין?" "כן," הוא אמר בלי היסוס, בנימה שחשבתי שהיא כעס. "אני מכריז עליכם כעת לבעל ואישה," סיכם הכומר. דברי הכומר נענו במחיאות כפיים ועידוד. הכומר התחיל לומר, "אתה יכול לנשק עכשיו את-" אבל עצר כשלאנס ג'ראד החל להתרחק בכיסא הגלגלים שלו. מבטי כולם הלכו אחריו ושררה שתיקה מביכה כשנותרתי לבדי על המזבח. גברת ג'ראד מיהרה לצידי וצחקה בעצבנות. "בואו כולם, בואו נחגוג את התוספת החדשה למשפחת ג'ראד." כולם חזרו למחיאות הכפיים והעידוד כאילו כלום לא קרה. * הגיע הלילה והגיע הזמן שאחותי תלך. צפיתי בכולם שותים כאילו אין מחר, בזמן שישבתי לבדי, מכורבלת בפינה בשמלה יקרה. "אני יודעת שתתגעגעי כל כך לבת שלך," אמרה גברת ג'ראד, "אבל תאמיני שהיא בידיים טובות." אחותי פרצה בבכי מזויף, "אוי אווה! לא אווה היקרה שלי." היא משכה אותי לחיבוק חזק. כשהיא מחזיקה אותי באחיזתה, היא לחשה לי באוזן, "עדיף שלא תעשי שום דבר או תגידי את האמת, אלה החיים שלך עכשיו." היא התרחקה ולא יכולתי שלא לבכות. מעולם לא הייתה לי אהבה בכל עשרים שנותיי ועכשיו הם מכרו אותי כאילו לא הייתי כלום. "אוו, אל תבכי אווה," גברת ג'ראד טפחה לי על הגב, "את יכולה לבקר את המשפחה שלך מתי שאת רוצה." היא פנתה לדוד שלי, "בעלי יבקש פגישה ונוכל לסיים את שאר העסקה הנישואית. חבל שהוא לא יכול היה להיות כאן היום, הייתה לו פגישת עסקים חשובה מאוד בחו"ל." "הכל טוב," צחקק דוד שלי, כשהוא מעביר את אצבעותיו בשערו הנסוג. אווה חייכה אליי בזלזול, כמעט יכולתי לשמוע את הלעג בתוך ראשה. "אני אתגעגע אליך בת דודה אהובה שלי," היא התכופפה ללחוש לי באוזן, "תיהני מבעלך הנכה והזין הנכה שלו." הם לוו למכונית והוסעו חזרה הביתה, והשאירו אותי לבדי באחוזה מלאה בזרים. גברת ג'ראד המשיכה לנופף לשלום לכל האורחים. * כשכולם הלכו, היא הובילה אותי לאזור המגורים של האחוזה הענקית שלהם. הכניסה הייתה עם מסדרון ענק שהוביל לטרקלין. הכל היה בעיצוב לבן עם נגיעות זהב פה ושם. הרצפות היו כולן שיש לבן והקישוטים היחידים היו ציורים מינימליים על הקיר ואגרטלי קרמיקה פה ושם. זה הרגיש כמו מלון קר ושומם. לאנס ואחיו ישבו בטרקלין ושתו כאילו אין מחר. היו שם כמה נשים שלא יכולתי לנחש את מערכות היחסים שלהן. "לאנס ג'ראד!" אמו נבחה וכולם פנו להסתכל עלינו, "תודה לאל שרק משפחה הייתה נוכחת, איך יכולת לעשות דבר כזה? תכננת להביך אותנו?!" היא צעקה עליו. הוא מזג לעצמו כוס, פניו ריקות לחלוטין מרגשות, "תפסיקי לצעוק אישה, עשיתי כפי שרצית," הוא הרים גבה אחת לעברה, "את לא מצפה שאני אתייחס אליה כאל אישה, נכון?" "לאנס, איך אתה יכול לומר דבר כזה?" היא נאנחה, בהשתאות מבנה. "סיימתי את החלק שלי בעסקה, הענקתי לך את הכלה שכל כך היית צריכה, אל תחצי את הגבול." הוא אמר בנימה רגועה, אך היא שלחה פחד דרך הוורידים שלי. הוא הניח את הכוס שלו, התגלגל בכיסא הגלגלים שלו לעבר המעלית הפרטית ונעלם מעינינו. הייתה שתיקה מיידית בחדר. "אני... אני חושבת שאני פשוט אלך לישון," אמרתי בשקט, ושנאתי את המבט הלא נוח של אחיו עליי. גברת ג'ראד פנתה אליי, "כמובן יקירה, אל תדאגי יותר מדי," היא חייכה, "הוא יתחמם אלייך. את בטח עייפה אחרי כל הלחץ הזה, לכי לחדרו של בעלך, זה החדר הראשון מימין בקומה השנייה, אני אספר לך את כל מה שאת צריכה לדעת מחר." הנהנתי בראשי בהבנה, וגררתי את עצמי במעלה המדרגות בעצלתיים. בהיתי בחדר השינה המתואר בעצבנות, שאפתי נשימה עמוקה ותהיתי אם כדאי לי פשוט לישון שם במסדרון האינסופי מלא הדלתות. ביד רועדת, דפקתי על הדלת. לא הייתה תגובה ולכן סובבתי את ידית הדלת ונכנסתי. הוא ישב בכיסא הגלגלים שלו ליד שולחן העבודה שלו בחדר השינה, ועבר על הטלפון שלו. הוא החליף לגופייה שחורה ומכנסיים קצרים לבנים, ושערו סורק בתסרוקת נמוכה. הוא הציץ בי ומיד קימט את מצחו. החדר היה גדול פי שניים מזה של אווה. הייתה מיטה זוגית בגודל קינג סייז באמצע החדר, ספה שחורה ענקית עם כריות מרובות, חלון ענק עם נוף לגינה שלהם והקירות האפורים היו מכוסים בדיוקנאות של עצמו. סגרתי את הדלת מאחוריי בעצבנות. ברגע שעשיתי צעד פנימה, קולו העמוק שבר את השתיקה, "קיבלת את מה שרצית, את התואר של משפחת ג'ראד, תדעי את מקומך. אל תצפי ממני לחובות של בעל." הלב שלי פעם כל כך חזק שחששתי שהוא יתפוצץ. "כן.. כן אדוני לאנס," הנהנתי במהירות. הוא גלגל את כיסאו לעברי קצת, "יש סיבה מדוע חמש עשרה הנשים האחרות ניתקו את האירוסין, וזה בגלל שאף אחד לא מפריע ללאנס ג'ראד, שום דבר ואף אחד." עשיתי צעד אחורה, מהנהנת במהירות. "את כלום בשבילי, וזה כל מה שתהיי אי פעם, את שומעת אותי לעזאזל?" הנהנתי במהירות, ידי רועדות לצידי. הסתובבתי כדי לפנות לספה, רק הייתי צריכה לישון ולעבור את סיוט היום הזה. "לאן את חושבת שאת הולכת?" הוא קרא מאחוריי, והבהיל אותי וגרם לי להירתע. "לישון..." עניתי בנימה נמוכה. "אני די בטוח שזה לא מה שזוגות עושים בליל הכלולות שלהם." שמעתי אותו אומר. הסתובבתי בחדות להסתכל עליו. מה שראיתי גרם לי לאבד את שיווי המשקל. כמעט נפלתי על הרצפה עד שהוא אחז בפרק כף היד שלי באחיזה יציבה. הוא לא היה על כיסא הגלגלים שלו, הוא עמד ממש לידי, מרחף מעליי. הייתי מטר שבעים, אבל עם הדרך שבה הוא התנשא מעליי, הרגשתי מיקרוסקופית בבת אחת. ניסיתי לעשות צעד אחורה, אבל הוא הכניס זרוע אחת מתחת למותני, משך אותי קרוב אליו, דוחף את החזה שלי אל שלו, מנמיך את ראשו כך שפניו היו במרחק סנטימטרים ספורים משלי, "תן לי להראות לך," הוא התחיל בקול נמוך שהיה כמעט לחישה, "מה זוגות עושים בליל הכלולות שלהם."