הוא בהה בי בתיעוב בעיניו, לפני שפנה לעבר מכונית שחנתה לידי. עיני עקבו אחר תנועותיו, בטח זה חלום. "את עיוורת?" הנהג שלו צעק עלי לפתע, "כמעט פגעת בבוס שלי." "עזוב את זה, מקסוול," הוא הורה לנהג, מבלי להסיר את עיניו ממני כשנכנס לרכב. הצלחתי להבחין לרגע בכיסא הגלגלים שלו במושב האחורי. "אבל אדוני," הנהג שלו התחיל להתווכח. "עזוב את זה," הוא חזר, מגולל את החלונות. הנהג שלו בהה בי בזעם וצעד בחוסר רצון חזרה לתוך המכונית. צפיתי בהם נוסעים אל המרחק. מעולם לא חשבתי שאיתקל בו ככה, זה גרם לי לתהות לאן הוא נוסע? האם גם הוא ברח מהחתונה? קיוויתי שכן, כי לא היה לי לאן ללכת. לאט לאט, חזרתי לאחוזה, מחכה לגורלי. ברגע שנכנסתי לכניסה, דודתי תפסה את זרועי ומשכה אותי אליה, "את זונה עלובה, ניסית לברוח, נכון?!" היא הרימה את קולה בפני בפחד, "אחרי כל מה שעשינו בשבילך, את רוצה להמיט בושה על המשפחה הזאת!" היא הרימה את ידה כדי להכות אותי כשהדוד שלי עצר אותה. "אל תעשי את זה, אנחנו לא רוצים שהיא תהיה חבולה למחר." הוא אמר. "המפ," היא לעגה, "יש לך מזל." אווה הציצה פנימה וזרקה עלי תיק. הוא נחת ממש ליד רגליי. במרירות בקולה, היא לעגה, מצליבה את ידיה על חזה. "זאת שמלת הכלה שלך, היא הגיעה רק לפני דקות." התכופפתי כדי להרים את התיק. "אני לא מאמינה שהיא זוכה ללבוש שמלה כזאת, היא משובצת באבני יהלומים! אוף, למה הנישואים המסודרים לא היו יכולים להיות ביני לבין אחד האחים האחרים," היא בהתה בתקרה בחלומות, "הם נראו כל כך מושלמים וחתיכים." "אני חושבת ששניים מהם נשואים, אבל אני מסכימה איתך. אבל זה בסדר, אנחנו נקבל את כל העושר שבעולם ואבא שלך ימצא משפחה אפילו יותר טובה בשבילך להתחתן איתה." דודתי הבטיחה לה ופנתה אלי במבט הרעל שלה, "ולגביך, תכנסי לשמלה הזאת, בואי נראה אם היא צריכה התאמות כלשהן." היא עקבה אחרי במעלה המדרגות לחדרה של אווה. החלקתי על השמלה המתנפנפת. היא הייתה חסרת שרוולים והיה לה סרט ענק מאחור. אווה צדקה, היא הייתה מכוסה באבני יהלומים בכל מקום. דודתי לעגה, "הפנים שלך גורמות לשמלה כל כך טובה להיראות נורא. תורידי אותה ולכי לישון, יש לנו יום ענק לפנינו מחר." היא לקחה אותי לחדרי, תפסה את הטלפון שלי, "אני אשאיר את הדלת הזאת נעולה מבחוץ למקרה שאת מתכננת לברוח שוב." בתוך החדר, ישבתי על הרצפה ומשכתי את ברכיי אל חזי, בוכה את עיני בכפות ידי. "זה יום ההולדת הכי גרוע בחיי." למחרת בבוקר, התעוררתי כשדודתי פתחה את הדלת, "תתנקו, צוות ההתאמה כאן, אנחנו צריכים להיות במקום האירוע תוך שעתיים." הלכתי לשירותים בעצלתיים וניסיתי כמיטב יכולתי להישאר רגועה. לא האמנתי שזה קורה ואין לי דרך לצאת. צוות גדול של סטייליסטים חיכה לי למטה. הם ניגשו ישר לעבודה, מטפחים כל מיני קרמים ואבקות על פני, קבוצה אחרת של אנשים הוסיפה סיכות לקצוות רופפים של השמלה שלי, האחרים מצחצחים את השיער שלי, זה היה מכריע. שעות חלפו והם סיימו. הם הביאו מראה ענקית מולי וברגע שבהיתי בהשתקפות, הלסת שלי נפלה. הייתי בלתי ניתנת לזיהוי. השיער שלי היה אסוף בפקעת מתולתלת, השמלה שלי ישבה על גופי כאילו היא נוצרה בשבילי, האיפור שלי גרם לי להיראות כאילו יצאתי מסרט, שפתון אדום בוהק, עם צללית עיניים יפהפייה בצבע ניוד, ציפורניים בצבע ניוד ומעל הכל, זוג עקבי זכוכית. דודתי, דודי ואווה היו בפריטים היקרים ביותר שלהם אי פעם וידעתי שהם גם לא מאמינים איך אני נראית. הגיע הזמן ללכת לחתונה. הנהג של הלימוזינה השחורה שחנתה מחוץ לאחוזה שלנו הנהן בראשו לעברי. הבנתי שהוא אותו נהג שלקח את לאנס ג'ראד אתמול בלילה. הוא לא זיהה אותי. נכנסנו לרכב ונסענו לאחוזת ג'ראד. "אנחנו נשלח מישהו להביא את כל הדברים שלך אחר כך," אמרה לי דודתי, "חוץ מזה שכל מה שיש לך זה סמרטוטים." "אני אבוא לקחת אותם בעצמי." אמרתי בקול נמוך, מדברת בפעם הראשונה היום. הגענו לשער הענק שהיה מצופה בזהב ועליו היה כתוב 'ג'ראד' ענק. הרחבתי את עיני למראה כמה ענקית ואלגנטית האחוזה הלבנה. היו מספר אנשים ששמרו על השערים. זה הרגיש כמו טירה. הנסיעה פנימה הייתה ארוכה אבל סוף סוף הגענו לכניסה. למסיבה משפחתית בלבד, הייתה להם משפחה ענקית. כולם עמדו ליד הכניסה בתלבושות האלגנטיות ביותר שראיתי אי פעם. לגברת ג'ראד היה חיוך ענק על פניה כשדודתי עזרה לי לצאת מהמכונית, חיוך מזויף מרוח על פניה. גברת ג'ראד הייתה בשמלת ערב כחולה ויפהפייה עד הרצפה ובקושי היה לה איפור. "נפלא, איזה מלאך!" גברת ג'ראד קרנה, עוטפת אותי מיד בחיבוק. "שהטקס יתחיל!" היא הכריזה. דודתי ומשפחתה נגררו אחרינו כשנכנסנו לחדר האירועים המפואר. הוא היה מעל עשרת אלפים מטרים רבועים והרגיש אינסופי. העמודים היו מכוסים בוורדים היפים ביותר. רצפות השיש מכוסות בשטיחים אדומים מנצנצים והכיסאות היו עשויים מזהב אמיתי שהאורחים ישבו עליהם. "אין לנו זמן לבזבז!" היא מסרה אותי לדוד שלי, "אני אתן לכומר להתחיל, חבל שהחתונה הודיעה מוקדם מדי שהמשפחה שלך לא יכלה לבוא, אבל אנחנו נערוך מסיבה אחרי ראויה בעתיד הקרוב ביותר." היא הלכה במהירות ליידע את הכומר. "אני לא מאמינה לזה, חשבתי שראיתי את שיא היוקרה!" אווה השתנקה מאחורי ואמרה בקול נמוך, "אבא, כדאי שתמצא משפחה שיכולה לעמוד בראש חתונה אפילו יותר גדולה מזו!" "כמובן יקירתי, רק הטוב ביותר בשבילך, כל המשפחות הגדולות יגיעו אלינו ברגע שהן יראו כמה עושר צברנו." דודתי צחקקה. נזכרתי במציאות כשהפסנתרן התחיל לנגן את 'הנה הכלה באה' המפורסם. זה באמת קורה. כשהדוד שלי הוביל אותי במעבר, בלעתי בקושי מנסה למצמץ את הדמעות חזרה. 'אל תבכי ואלרי, אסור לך לבכות ואלרי.' אמרתי לעצמי. כל העיניים היו נעוצות בנו, כל האורחים תפסו את מקומותיהם, קיוויתי שהאדמה תיפתח ותבלע אותי. דודי עזב אותי לבד במזבח. לאנס ג'ראד כבר היה שם יושב בכיסא הגלגלים השחור הענק שלו לבוש בחליפה אפורה, חולצה לבנה ועניבה שחורה. למה הוא משתמש שוב בכיסא הגלגלים? הוא נראה כל כך לא מתעניין במה שקורה. היו לו פנים אלוהיות כאלה עכשיו כשהייתי קרובה אליו, אבל המבט על פניו הפחיד אותי. חששתי מה הוא יכול לעשות לי. הכומר התחיל לברבר כמה מילים. "מיס אווה קנטון?" הוא אמר. נרתעתי, שכחתי שאני צריכה להיות אווה. "האם את לוקחת את מר לאנס ג'ראד להיות בעלך החוקי?" הוא חזר על עצמו. הסתכלתי על הקהל, דודתי קפוצה את אגרופיה לצידיה. השקט היה כבד כשכולם חיכו לתגובתי. זה היה זה. ההזדמנות שלי לסיים את הכל.