איזבלה אני יוצאת משדה התעופה, מרגישה את פעימות ליבי הולמות בהתרגשות. "בית," אני ממלמלת באנחת נחת. עבר זמן רב מאז שחזרתי לאס לונה ויסטה. העיר הייתה בדיוק כפי שזכרתי, אם כי היו הרבה התפתחויות – הרחובות, הריחות המוכרים, אבל התחושה של להיות עם משתנים אחרים הייתה אפילו טובה יותר. נאנחתי בסיפוק. הסיבה העיקרית שלי לחזור היום הייתה להשתתף בטקס האירוסין של אחותי הגדולה. הנחיתה הפתאומית שלי הייתה אמורה להפתיע את משפחתי. לא הייתי אמורה לחזור הביתה עכשיו. לאס לונה, המדינה שלנו, כללה מספר להקות שחיו בדפוס מבוזר. להקות שונות חיו בעיר עם האלפות השונות שלהן ששלטו בשטחיהן, אבל על כל המדינה שלט מלך כללי אחד – מערכת שעבדה די טוב, חברת אנשי זאב מודרנית. לא ראיתי את משפחתי כבר יותר משנתיים. לא יכולתי לחכות להתאחד איתם, איתם ועם ארין. סיבה נוספת לכך ששמחתי לחזור הייתה ארין, בן הזוג שלי. ארין היה מבוגר ממני בשלוש שנים. היינו חברים עוד לפני שגיליתי שאנחנו בני זוג. ההתמחות שלי בעולם האנושי הייתה אמורה להסתיים בעוד שישה חודשים, ואז, אוכל סוף סוף לחזור הביתה ולהתאחד עם ארין. אבל הנה אני, עושה ביקור פתע. למרות שארין ואני היינו במרחק רב, תקשרנו לעתים קרובות. כל כך התגעגעתי אליו. הוא משלים אותי. הזאב שלי מהמה ומתרגש בתוכי בציפייה להתאחד עם ארין ועם משפחתי. לפני שנתיים, אבא, האלפא של הלהקה שלנו, שלח אותי לגור בעולם האנושי. הממלכה האנושית הייתה למעשה דומה מאוד לממלכה שלנו, אבל בני האדם היו, ובכן, נורמליים. בעוד שלנו יש ליקנים, אנשי זאב וכל מיני יצורים על טבעיים אחרים. לא יכולתי לחשוב על סיבות שבגללן שלחו אותי, אבל אז הוא הסביר שהעסק המשפחתי יתרחב מאוחר יותר, והוא רצה שאחקור הכל על זה, אז הלכתי. שמעתי שאחותי מתארסת, אז החלטתי לקפוץ. לא קיבלתי את אישורו של אבא, אבל נו באמת, האם באמת הייתי צריכה אותו כדי להשתתף באירוסין של אחותי? "מלון מונפילד, בבקשה," אני אומרת לנהג המונית כשאני מתיישבת. "אהה, טקס האירוסין של בתו של אלפא ג'ארד, לשם את בטח הולכת, נכון?" הוא ניחש בחיוך. "כן," אישרתי. "הרבה מאוד אנשים הורדו שם היום. יש משהו לחגוג – הבת היחידה של האלפא והיא מתחתנת עם גבר מאוד משפיע אחר, הם התאמה מושלמת." נהג המונית היה ידידותי ופטפטן. "אה, בעצם, סלין היא לא בת יחידה," תיקנתי בהיסח הדעת, מסתכלת החוצה על רחובות העיר החולפים. "אה, היא לא? כולם אמרו שהיא כן," האיש צחק קלות. הדקתי את שפתיי קלות למשמע דבריו, תחושת שקיעה מוכרת התפשטה בבטני. זה תמיד היה ככה, רוב האנשים לא ידעו שלאלפא ג'ארד, אבי, יש שני ילדים, שתי בנות, אני ואחותי. אבל אני הייתי כמעט לא ידועה. בכל מקרה, הייתי צעירה יותר. חוץ מזה, סלין תמיד הייתה פופולרית, היא ירשה את כל הגנים הטובים מהמשפחה. היא השתנתה כשהייתה בת שש עשרה, בעוד אני הייתי הכבשה השחורה של הלהקה, אז אף אחד בעצם לא דיבר עליי. בנוסף, נעדרתי כבר יותר משנתיים. המכונית סוף סוף עצרה מול המלון. "תודה!" קראתי, שילמתי את התעריף, ואז נכנסתי פנימה. כבר הזמנתי שם חדר. לא רציתי ללכת הביתה מיד; התוכנית שלי הייתה להפתיע את משפחתי בטקס ואז להתאחד עם ארין שם. ניגשתי לדלפק הקבלה בביטחון, ובירכתי את הפקידה בנימוס. "שלום," אמרתי. "עשיתי הזמנה, איזבלה רשפורד." מילאתי את הפרטים שלי כדי שהיא תוכל למצוא את ההזמנה שלי. עם זאת, פניה הראו תגובה שלא הצלחתי להבין. עיניה הצטמצמו והיא בחנה אותי בצורה סקרנית. "רשפורד?" היא אישרה, מצמצמת את שפתיה קלות. "כן," עניתי. "יש בעיה?" שאלתי. "לא," היא מלמלה קלות, מאלצת את עצמה לחייך. "הזמנת ללילה אחד בלבד. תרצי להאריך את השהות שלך?" היא שאלה. "אה, לא, אני אפילו לא אבלה את הלילה. אני הולכת למשפחה שלי." הזמנתי את המקום הזה רק כדי להתקלח ולהשתתף באירוסין. אני אבלה את כל הלילה בחגיגה עם משפחתי בוילה של הלהקה שלנו. "סליחה," היא קראה. "השם רשפורד, כמו אלפא ג'ארד רשפורד?" היא שאלה, הטון שלה היה סקרן. "כן," צחקתי קלות. אבא היה ממש פופולרי במדינה; נראה שכולם ידעו את שמו. היא הנהנה לאט. "בבקשה," היא מלמלה, מעבירה לי את כרטיס המפתח. "תודה." עם זאת, פניתי ללכת לחדר שלי. "למה חצי איש זאב צריך לשלוט בנו?" שמעתי כמה אנשים נוזפים כשהם חלפו על פני בדרכם למעלית, הם ניהלו ויכוח סוער. "אחיו למחצה, זאב טהור דם, יהיה התאמה טובה יותר," מישהו השמיע. לא עקבתי אחרי מידע כבר הרבה זמן מאז שעזבתי, אבל נראה שליקן עומד להיות מלך, או כנראה היה מלך. ארין הזכיר לי את זה פעם, והוא נראה ממש נעלב מזה. האם משנה מי שולט בנו? ליקנים ואנשי זאב היו דומים מאוד. סוף סוף מצאתי את החדר שלי, נכנסתי לחדר, מיד הסרתי את נעלי. הטקס עמד להתחיל תוך פחות משעה. התקלחתי במהירות, פרקתי ואז ארזתי מחדש את מעט החפצים שלי ואז התלבשתי. סוף סוף מוכנה, יצאתי למעלית, בדרכי למסדרון, שמצאתי די בקלות. הטקס נערך שם במלון מונפילד. נכנסתי לאולם הגדול והמעוצב, יכולתי לומר שהרבה אלפות ואנשי זאב בעלי דם אדום היו שם, הם הקרינו הילה חזקה. האוויר הרגיש סמיך, מוקף בכל האנשים החזקים האלה. הסתכלתי סביבי והערצתי את האולם, מעוצב בסטייל, בדיוק כפי שציפיתי מסלין. היא תמיד הייתה המדהימה והקלאסית, אז זה התאים לה. סרקתי את החדר בחיפוש אחר משפחתי. החזקתי את מתנת האירוסין שלי בחוזקה ולבסוף מצאתי את אמא, עסוקה כרגיל, מדברת ומחייכת עם האורחים. עינינו נפגשו, והיא בטח הרגישה שאני בוהה כי היא הרימה את מבטה, עינינו נפגשו לרגע וחייכתי אליה. החיוך האופייני שלה דעך מיד כשהיא זיהתה אותי, הבעתה משתנה לתדהמה והלם. תוך רגע היא עמדה ממש מולי, פניה מעוותים בכעס. "למה את כאן?!" קולה חתך את האוויר. "אמא?" הצלחתי רק לומר, המומה מהעוינות הפתאומית. למה היא כל כך נסערת? נעדרתי כמעט שלוש שנים, וזה לא היה קבלת הפנים שציפיתי לה. הייתי מבולבלת. "לא היית צריכה לבוא לכאן! תעזבי עכשיו," היא אמרה בנחישות, אוחזת בידי בחוזקה ומנסה להרחיק אותי. "אמא?" שאלתי בחולשה. "למה את כאן?" היא נזפה. "אמא, אני..." גמגמתי. "למה? את לעולם לא אמורה לחזור לכאן!" היא צעקה, אצבעותיה חודרות לזרועי בכאב. בדיוק אז, האולם פרץ במחיאות כפיים כשזוג המאורסים לעתיד נכנס. הצצתי לאחור וראיתי את אחותי מובילה את הדרך. "תצאי עכשיו!" אמא נבחה, הדחיפות שלה התעצמה בזמן שניסתה לגרור אותי החוצה. "אמא, חכי," קראתי, נאבקת באחיזתה כשהיא הובילה אותי משם. אבל לא יכולתי שלא לעצור ולהציץ לאחור פעם נוספת כשקלטתי ריח מוכר. האם זה היה ארין? הוא היה כאן. "ארין?" לחשתי, עוצרת לגמרי כדי לחפש אותו. עיני מצאו אותו, אבל לא הצלחתי להבין, הוא עמד ליד אחותי, במקום שבו הארוס שלה היה צריך להיות. "ארין?" תהיתי בקול רם תוהה מה קורה. הם נראו אוהבים שעומדים שם כמו זוג. קפאתי. אמא עדיין ניסתה למשוך אותי החוצה, אבל סירבתי לזוז הפעם. "אמא!" קראתי והיא עצרה. "זה בן הזוג שלי, מה סלין עושה עם בן הזוג שלי?!" צעקתי. היא שחררה את ידי, הבעתה הפכה קרה. "איך זה נראה, מתארסים, כמובן," היא ענתה בקרירות. "מאורסים? איך זה בכלל אפשרי? ארין הוא בן הזוג שלי! שלי!" צעקתי, מסתובבת כדי לצעוד לעברם. אחיזה חזקה על פרק כף היד שלי מנעה ממני להתקדם. "אבא," לחשתי בהקלה. הוא ידבר בהיגיון או לפחות יגן עליי. אמא תמיד הייתה מרוחקת, אבל לא אבא, לפחות. "אבא, מה קורה? למה אחותי מתארסת לבן הזוג שלי?" התעמתתי איתו, קולי רועד מתערובת של בלבול וצער. התנהגותו הייתה קרה ומרוחקת. "מה קורה?" לחשה נובה בתוכי. התנהגותם של הוריי הייתה מטרידה, בלשון המעטה. הם החליפו שיחה שקטה, הבעותיהם בלתי ניתנות לקריאה. "לא היית צריכה לבוא לכאן. תעזבי עכשיו," ציווה אבא, סמכות האלפא שלו מהדהדת בעוצמה שאי אפשר להכחיש. מוצפת משליטתו, הסכמתי, גופי נכנע לפקודתו כשהוא הוביל אותי אל מחוץ לאולם. כשהגענו ליציאה, הוא שחרר את אחיזתו, אמא נגררת מאחור. "תחזרי עכשיו!" קולו היה חדור דחיפות. "תעזבי את המדינה הזאת היום!" "אני לא מבינה, אבא," התחננתי, ליבי כבד בצער ובבלבול. מבטי נע ביניהם, מחפש תשובות, אבל הם שתקו, עיניהם בוגדות בתחושת אשמה והימנעות. פתאום, ההכרה פגעה בי כמו ברק. "זה זה? בגלל זה לא נתת לי לבוא כל הזמן הזה?" לחשתי, משקל הבגידה התיישב בכבדות על כתפיי. "זרקתם אותי, שלחתם אותי לעולם אחר לגמרי כדי שאחותי תוכל לגנוב את בן הזוג שלי?!" הם לא הכחישו את זה. זאת הייתה האמת. דמעות עלו בעיניי, קולי רועד, ניסיתי לדבר. "למה?! אני לא חשובה לכם גם כן? מה כל כך מיוחד בסלין? למה היא תמיד צריכה לקחת את כל מה ששלי? היא גנבת!" צעקתי, מילותיי מהדהדות ברגש גולמי. באותו רגע, ידה של אמא פגעה בלחי שלי, תחושת צריבה שרפה את עורי. המומה ונבוכה, נסוגתי לאחור, מוחי נאבק לעבד את מה שקרה זה עתה. "אמא, סטירת לי," לחשתי בחוסר אמון אוחזת בלחי. היא נרדמה ויכולתי להרגיש אותה מתנפחת כמעט מיד. "אני לא אמא שלך," היא ירקה, מילותיה כמו ארס, לפני שהסתובבה וחזרה לאולם.