איסבלה עמדה מול המראות הרחבות, השתקפותה ממוסגרת בזוהר הרך של השמש השוקעת שסינן דרך הווילונות. החדר היה שטוף באור זהוב וחמים שהעניק למקום איכות אתרית, כמעט סוריאליסטית. היא התבוננה בעצמה בשמלה בהערצה, וציינה שהיא זקוקה רק לשינויים קלים כדי להתאים בצורה מושלמת. הבד נפל באלגנטיות סביב גופה, והדגיש את תווי פניה באופן שנראה כמעט קסום. לפתע, השלווה נשברה על ידי קול ניפוץ זכוכית. איסבלה הסתובבה, לבה פועם