"אני לא אמא שלך." עדיין מחזיקה בלחי שלי, צפיתי בה כשהלכה משם. "אבא?" התחננתי, מבטי מתחנן להבנה. עם זאת, הבעתו נותרה אטומה, שתיקתו תזכורת בוטה לתהום שתמיד הייתה בינינו. "לא היית צריכה לבוא לכאן. תחזרי הביתה," הוא חזר ואמר, מילותיו גזירה סופית ששברה את השרידים האחרונים של תקוותי. זה לא יאומן. "הביתה? הביתה?" לעגתי, חוסר אמון וייסורים משתלבים בתוכי. "זה הבית שלי, לא? אני גם הילדה שלך, לא, אבא?" זעקתי בכאב, זה היה כל כך לא הוגן. עיוורת מזעם ובגידה, סירבתי להיכנע, זעקותי מהדהדות במסדרון הריק. "אל תיצרי כאן סצנה, עזבי את המקום הזה עכשיו," הזהיר אבא במתח, סבלנותו הולכת ופוחתת. כשפנה ללכת, הסתערתי קדימה, ייאושתי הגיעה לשיא. "תסביר לי! למה התכוונה אמא במה שהיא אמרה?" דרשתי. כמה אורחים שעברו במקום הבחינו בנו והמשיכו בדרכם תוך לחישות סקרניות עלינו, זה גרם לו להיות נסער עוד יותר והוא הדביק חיוך מזויף על פניו והנהן בנימוס כשהם חלפו על פניו. "אני גם הילדה שלך, אבל אתה משליך אותי כאילו אני לא חשובה," אני זועקת. "את לא הבת שלי!" צעק אבא בחרדה, כשהוא קוטע אותי. "את לא!" הוא חוזר. אני קופאת מיד, ושואפת אוויר בחדות. "מה אמרת?" אני לוחשת לאט. עיניו הקרות והרגועות נחושות ויציבות, לא שמעתי אותו לא נכון. אני בוהה בו וצועדת צעד אחד אחורה באופן לא מודע. אני יכולה לשמוע את השאלות של הזאבה שלי, נובה, בעורף ראשי. "אני לא אבא שלך. הכי טוב שתלכי עכשיו," הוא רעם. "תוציאו אותה," פקד אבא על כמה שומרים, הבעתו קשוחה. הרגשתי קהה בכל גופי. לא הבת שלהם, לא הבת שלו. מה זה בכלל אומר? גופי מוסר בכוח, נגרר החוצה מהמלון. אני הולכת בצורה רפויה, צופה בגבו הנסוג של אבי. 'לא הבת שלו.' המילים מהדהדות ללא הרף באוזניי. דוחפים אותי החוצה ומשאירים אותי בחלק האחורי של המלון, שם נמצאים פחי האשפה. ברגע זה, אני בקושי יכולה להרגיש דבר. "סליחה, אני רוצה לדבר איתה לדקה," קוטע קול מוכר. אני מרימה מיד את מבטי, ומזהה את הקול. "סלין!" אני צועקת, קמה לפגוש אותה, ראשי ומוחי מפוזרים. "סלין, מה קורה?! את מתארסת לבן הזוג שלי, איך? למה? מה קורה?" אני שואלת במהירות, וזקוקה לאיזה הסבר. סלין בוהה בי בשלווה, ולרגע, שתינו בוחנות זו את זו. אני יכולה לראות בבירור את ההבדל בינינו - היא נראית מקסימה וקלאסית. היא תמיד הייתה יפה, אבל עכשיו היא נראית אפילו יותר מקסימה ובוגרת. אבל זה עדיין לא הסביר מדוע הוריי היו משליכים אותי. למה הם היו מתנערים ממני בשבילה? "אמא ואבא מתנהגים מוזר, מה עשית סלין?!" שאלתי. "ארין שלי," הכריזה סלין כשהיא קוטעת את שאלתי. "מה? לא, לא," אני מוחה, מנענעת בראשי במרץ. "הוא שלי, סלין. ידעת את זה. זה הכל אי הבנה, נכון?" אני מושיטה יד לתפוס את ידה, אבל היא חוטפת אותה. "אל תיגעי בי," היא נוהמת בקרירות, ואז לועגת. "סלין?" אני מגמגמת, ליבי דופק בבלבול. "את עדיין לא מבינה, נכון?" היא לועגת. "אבא שלח אותך כדי שלא תפריעי יותר לחיי." ליבי צונח. "מה? למה את מתכוונת?" אני לוחשת, וצועדת צעד אחד אחורה. "את מאומצת," אמרה סלין בקרירות. "מה?" המילים פוגעות בי כמו טון של לבנים. "למה את מתכוונת?" אני דורשת, קולי רועד מחוסר אמון. "שמעת אותי. את מאומצת. אמא ואבא רק לקחו אותך כדי שתוכלי לתרום מח עצם ודם בכל פעם שיהיה צורך," היא מגלה בחוסר רחמים. חכי, מה? "את משקרת," אני מוחה בחולשה. "בגלל זה הם לקחו יתומה כמוך, גידלו אותך כאחותי," היא ממשיכה, לא מוטרדת מחוסר האמון שלי. מאומצת. היא בהחלט שיקרה, היא חייבת. אבל, אני באמת מאומצת, אבא אמר זאת בעצמו, הוא אמר שאני לא הבת שלו. אז זאת הייתה האמת. "אני כל כך שמחה שהכל סוף סוף נגמר," סלין נאנחת בהקלה. "לא יכולתי לסבול אותך מסתובבת ונושמת את כל מה ששייך לי," היא ממלמלת בקרירות. "סלין," אני לוחשת, עדיין בחוסר אמון. "חייבת להיות טעות. אני לא רוצה להאמין לזה." הנערה שגדלתי איתה וראיתי כאחותי בזתה אותי. הם ניצלו אותי. "ניצלתם אותי," אני לוחשת, דמעות עולות בעיניי. "אולי עשינו זאת, אבל זה לא היה לשווא," משיבה סלין, בנימה שלה מטפטפת בוז. "ניסינו, לא? אני מתכוונת שההורים שלי הוציאו אותך מבית היתומים הזה, ניקו אותך והאכילו אותך מה עוד את רוצה?" היא לעגה. "ובנוסף לכך, שילמנו לך על המאמצים שלך, קיבלת פיצוי הולם על ידי חיים טובים ומפוארים שיכולת רק לחלום עליהם בבית היתומים העלוב הזה." היא סיימה בצורה קלילה. "לכי עכשיו, את לא שייכת לכאן." היא סיימה כשהיא פונה ללכת. "ולגבי ארין," היא עוצרת באמצע הדרך, פונה חזרה אליי בחיוך זדוני. "הוא לא יתחתן עם אף אחת. הוא צריך אותי, ואנחנו מאוהבים, אז אנחנו נתחתן." מילותיה חתכו עמוק, וחדרו דרך ליבי המרוסק. "זה שקר. ארין אוהב אותי," אני רוטנת, מסתערת קדימה ותופסת את זרועה. סלין צוחקת, צחוקה לועג וקר. "כמובן, הוא חשב שהוא אוהב. ברגע שגילינו שאת יתומה חסרת צורה וחסרת זאבים, הוא זרק אותך מיד. את סתם משקולת מתה," היא יורקת, מילותיה כמו רעל. "אלה," היא מקללת. שפתיי נפתחות ונסגרות מספר פעמים, המומות מכדי לדבר. "בכנות, ממש לא יכולתי לסבול את הפנים שלך כל השנים האלה. אני ממש שמחה. היית צריכה לחזור עכשיו במקום לחיות שם באושר, הא, אחות?" המילה "אחות" מטפטפת בלעג. הכל מתחבר למקום. התנהגותה השמורה של אמא, אדישותו של אבא, הבוז המוסווה בקושי של סלין - עכשיו הכל מובן. חשבתי שהיחס שלהם כלפיי נובע מכך שאני הכבשה השחורה של המשפחה בגלל שלא יכולתי לשנות צורה בגלל שהייתי קצת שונה. כשגדלתי התעלמתי מהפייבוריטיזם הבוטה כלפי אחותי. שכנעתי את עצמי שהסתרתי אותי מהעולם זו הדרך שלהם להגן עליי. אבל זה היה הכל חזית. רציתי את ההכרה שלהם, אז עבדתי ללא לאות כששאבא שלח אותי לחו"ל, בתקווה לזכות באישור שלו. אבל זה היה הכל לשווא. לא הייתי חלק מהמשפחה שלהם. אני מאומצת, לא רצויה. המטרה היחידה שהייתה להם עבורי הייתה כהתאמת דם ומח עצם לסלין. הכל נופל למקום. כמה חודשים לאחר הניתוח, אבא שלח אותי מהארץ. זו הייתה הדרך העדינה שלהם לומר לי שהם סיימו להשתמש בי. כמו שימורים - ברגע שהתוכן משמש, משליכים את הפחית עצמה. הכל יותר מדי. אני משחררת לאט את זרועה. היא מחייכת, חיוך חולני שמצמרר אותי עד עמקי נשמתי. ואז היא נאנחת ומברישה את שערה הצידה. "המקום הזה ממש מתאים לך. זה המקום שלך," היא ממלמלת, וסוקרת את השביל החשוך והמלא באשפה. "טוב שאת כאן בכל מקרה. ארין יכול לדחות אותך רשמית כדי שנוכל להמשיך את הקשר שלנו," היא אומרת, מוחאת כפיים בשמחה, כאילו היא לא הרסה עכשיו את עולמו של מישהו. "ניצלתם אותי," אני לוחשת, פוגשת את עיניה הקרות. היא מצחקקת שוב. "איך אנשים משתמשים בשימורים? הם בוחרים את הדברים השימושיים, ואז משליכים את השאר. שמעתם פעם על אנשים ששומרים את תוצרי הפסולת?" היא לועגת. "את צריכה להיות אסירת תודה. נתתי לך לחלוק את ההורים שלי, את שם המשפחה שלי!" מילותיה פוגעות כמו רכבת משא. ההורים שלה? השם שלה? אני המומה. הם השתמשו בי כבנק דם, שיחקו ברגשות שלי, וכל מה שחשוב לה זה שחלקתי איתה בית?! "הנה את, חיפשתי אותך בכל מקום?" קול מוכר קורא ואני מרימה מיד את מבטי. "אה יקירתי, אני בדיוק באתי להיכנס עכשיו." סלין ממלמלת במתיקות. הרגשתי את ליבי מרקיע שחקים ואז נקרע לגזרים כשאני בוהה בפניו הנאות. "ארין," אני לוחשת בעדינות, הזאבה שלי מייללת בתוכי. הוא מסתכל עליי באי נוחות, עיניו מתרחבות בהפתעה. "איזבל, את לא אמורה להיות כאן. למה את כאן?" הוא שואל בקרירות, ומנסה להתנתק מסלין כשהיא מצמידה את עצמה אליו. "זה בסדר, מותק, כבר סיפרתי לה הכל," אומרת סלין, משפשפת את כף ידה על פניו. "אל תיגעי בו!" אני מושיטה יד לתפוס את זרועה ונוהמת כשהזאבה שלי מתקדמת. סלין הודפת אותי הצידה בחוזקה, ואני פוגעת בקיר בחבטה. היא חזקה ומהירה, עוד נקודה שפספסתי. עוד הבדל ברור בינינו; אני בבירור לא מזרעו של אלפא. "זה מספיק," ממלמל ארין באנחה כשהוא עוצר אותה. "לכי, סלין, האורחים מחפשים אותך. אני אצטרף אלייך בקרוב." הוא אומר לה בעדינות. היא מהנהנת, משליכה מבט מתנשא לעברי לפני שהיא הולכת משם. "ארין?" קריאתי יוצאת בלחישה קשה. "אני מתחתן עם סלין," הוא אומר, לא פוגש את מבטי. "למה?" אני לוחשת, ליבי נשבר. "למה תדחה את בן הזוג שלך?" אני לוחשת. "להתחתן עם בן זוג זה לא חובה." הוא משיב בשלווה. "אנחנו משלימים זה את זה." אני לוחשת. "אלה לא הימים ההם איסה!" הוא נוזף כשהוא קוטע אותי. "אני מתחתן עם סלין, וזהו! את לא מספיק טובה בשבילי," הוא יורק במרירות. "הייתי שמח, חשבתי שאת הבת של אלפא ג'ארד, אבל האמת היא שאת לא. את מאומצת. אני מאוהב בסלין עכשיו. לא רציתי שתגלי את זה ככה. אני ממש מצטער איזבל." הוא מתנצל כמעט בנימה כנה. "בכנות, אני חושב שהכי טוב שתלכי." הוא מסתובב, ומשאיר אותי מעדה לאחור, גבי פוגע בקיר. "הבטחת שנתחתן." אני לוחשת בטון נמוך וצופה בגבו הנסוג. הכל התבהר. ההחלמה של סלין סימנה שהם כבר לא צריכים אותי. שנים של תרומת מח העצם שלי ועמידה לצידה במהלך מאבקיה הבריאותיים היו המטרה היחידה שלי. בעוד שסלין הייתה ילדה מבטיחה, היא תמיד הייתה חולנית ונכנסת ויוצאת מבתי חולים במשך שנים. כאחותה כביכול, מילאתי את תפקידי בנאמנות, תמיד שם כדי לתמוך בה ולשמש כתורמת. עכשיו, כשהיא נחשבה לבסדר, מטרתי דעכה לחוסר חשיבות. ההחלטה של אבא לשלוח אותי משם אישרה את המציאות הזו, כבר לא הייתי נחוצה. תפיסת המשפחה התנפצה, והותירה מאחוריה חלל ריק של נטישה. ההתמחות מעבר לים, שהייתה פעם משואה של תקווה, הייתה למעשה רק חזית. האיש שפעם קראתי לו אבא מצא דרך נוחה להיפטר ממני. אילו לא הייתי חוזרת, ההונאה הייתה נמשכת, הם היו ממשיכים למצוא תירוצים להשאיר אותי שם. מי הייתי בנרטיב המעוות הזה? יתומה, דחויה, אף אחת.