☞⁠￣סקרלט￣☜⁠ דמעות מעוורות אותי כשאני עוזבת את האחוזה. בידיים רועדות, אני מאיצה לבית החולים שבו ליאם היה מטופל תדיר. מדי פעם, אני בוהה בפניו ואני יכולה לראות את פסי הדמעות בעיניו העצומות כעת. במשך שלוש שנים, הרופא נתן לו תרופות כדי לנהל את מחלתו. הכסף שסיפקתי בקושי הספיק כדי לבצע את הניתוח הדרוש. עכשיו, אני מודאגת עד מוות. מה אם המשבר הנוכחי יגבה את חייו? אין לי כסף איתי, אפילו לא סנט אחד. אני פשוט מרוששת. להתקשר למנהל שלי או לכל אחד לגבי הכסף שלי יהיה בזבוז זמן מוחלט. כרגיל, הם היו נותנים את התגובה, "האם מר ריצ'רד אישר?" אני חורקת שיניים וסוטה ימינה. אני נוהגת, אבל תשומת הלב שלי מפוצלת. "האם אני צריכה למכור את המכונית שלי?" אני שוקלת, אבל בדיוק אז אני שומעת קול צווחני. מזראטי שחורה מגיעה לעברי, המכוניות שלנו מתקרבות זו לזו בהתנגשות. אוי אלוהים!. שם, המכונית שלי נעצרת. ממש מול המכונית. תודה לאל, לא איבדתי את חיי ואת בני הגוסס ממילא. אני מרימה את ראשי ובאותו רגע; אני שומעת חבטה חדה כשבעל המכונית סוגר את מכוניתו. הוא הולך בעליצות ובודק את מכוניתו. האם בסופו של דבר עשיתי שקע במכונית שלו? אם זו הבעיה, אז אני מתה. אין לי פרוטה לתת עבור תיקון. עיניו פוגשות את שלי ואני מבחינה בדרך המצחיקה שבה הוא מתקדם לעברי. האם הוא שיכור? אני משליכה את שערי המוכתם בדמעות לאחור כדי לקבל הצצה נכונה לפניו. "גברת צעירה, הצלחת להרוס את התינוקת החדשה שלי. אני לא מקבל סליחה כתשובה. אני פשוט אתקשר למכונאי שלי ואת תעבירי את הכסף" למשך כמה שניות, אנחנו בוהים זה בזו ואני לא יכולה שלא להבחין בשיערו החום המלא, קו הלסת הזוויתי והגומות הכובשות שלו. זה נדיר והוא ממש עוצר נשימה. יש דרך שבה הוא מלקק את שפתיו שגורמת לי כמעט לשכוח שאני בצרה עמוקה. הוא מחייך ואז אומר, "את יפה, אבל למה יש לך את הסגנון הזה? השיער שלך... האקסית שלי הייתה בדיוק בסגנון הזה ואז היא אומרת שסיימנו!" הוא מדגים. מפיו נודף ריח של אלכוהול. אני פונה לכיוון ההפוך כדי להימנע מהריח ועיניי נופלות שוב על ליאם. עכשיו, הוא התחיל להתנפח. "אוי, אלוהים!" דמעות טריות נופלות מעיניי. "אני מאוד מצטערת שהרסתי את המכונית שלך, אבל אני צריכה לעזוב. הבן שלי גוסס! אתה יכול להשאיר את הכרטיס שלך. אני אשלח לך את הכסף בהמשך. לעת עתה, אני צריכה להגיע לבית החולים", אני אומרת, כאילו היה לי כסף איתי. הוא מתעלם ושואל במקום זאת, "הבן שלך, יש לך בן?" אני בוהה בו. אני חושבת שזו השאלה הכי מטומטמת ששמעתי אי פעם. סובבתי את המפתח שלי כדי להאיץ משם ומעולם לא הרגשתי כל כך מוצפת ונבוכה. מנוע המכונית שלי לא הניע, הצליל שנפלט מהמנוע רק אומר דבר אחד. הסולר שלי נגמר. "האם נועדת למות היום?" אני שואלת באופן רטורי, הטון שלי מלא באכזבה. אני יודעת שליאם לא יכול לשמוע אותי. אני עוטפת אותו בז'קט שהבאתי איתי ונושאת אותו בזרועותיי, דוחפת את דלת המכונית שלי קדימה ופוגעת בגבר בתהליך. "אני מצטערת שוב", אני קדה. "אני יודעת שאין לי זכות לבקש ממך כסף אחרי שהרסתי את המכונית שלך, אבל אני צריכה כמה דולרים כדי להסיע אותי לבית החולים, לפחות. אתה יכול לעזור לי עם זה, בבקשה?" אני אומרת. הוא מניח את כף ידו על ליאם, מרגיש את הטמפרטורה שלו. הוא מפוכח בפתאומיות. "תיכנסי למכונית שלי, אנחנו צריכים לעזוב מ-ה-ר ככל האפשר" הוא עונה. "אה? אתה מסומם--" התכוונתי לומר, אבל הוא לוקח את ליאם בזהירות מזרועותיי. הוא זז כמעט בריצה למכוניתו, מניח אותו במושב הנוסע ומתניע את המנוע. אני עומדת בהשתאות. "את באה או לא? זה נשמע כאילו רצית להציל את הבן שלך אבל עכשיו זה נראה הפוך!" הוא צועק. אני רצה לעברו, נכנסת למכונית במהירות ואנחנו מאיצים משם. --- למחרת בבוקר, אני צופה בו כשהוא פוסע במרפאה. ידיים ורגליים שלי זזות בחוסר יציבות. אני גם עצבנית, אבל זה מרגיש מחמם לב שיש מישהו לצידי. מישהו שאכפת לו. כל הלילה, הוא לא ישן. הוא גם מעולם לא עזב. הצעיר פסק על הדרך בצעדים אביריים ואני חייבת להודות שהוא נראה מדהים, מאוד נאה. הוא יותר שרירי ונראה טוב מריצ'רד. לריצ'רד היה רק יתרון אחד; הגובה שלו. אני אפילו לא יודעת את שמו, אבל הוא כל כך אדיב אליי. הוא לקח את התפקיד של ריצ'רד בחיי ובחייו של ליאם. כל הלילה, בהיתי בטלפון שלי ולפעם אחת ריצ'רד לא התקשר. אני מדמיינת אותו מקיים יחסי מין מספר פעמים עם אחותי האומנת. הם ממש שפכו את זה לאוזניי לפני שעזבתי את האחוזה עם מסמכי הגירושין לא חתומים. האם להתגרש ממנו זה הדבר הנכון לעשות? אני צריכה חיים חדשים, התחלה חדשה. לחיות עם ריצ'רד כל הזמן הזה, להישאר עם משפחת דונלדס היה רעיל לעזאזל! "מחשבות שלך שוות כסף", הוא אומר ושנינו חייכנו. התכוונתי לקום. "לא, לא, שבי, בבקשה." הוא טוען. "תודה לך על הכל, על העזרה ועל השהייה בלילה", אני מצהירה. הוא מנענע בראשו ומסתכל לעבר הרופא שמגיע למקום שבו ישבנו; אני מבחינה שוב בגומות החן שלו. "בוקר טוב, דוקטור. מה שלומו?" הוא שואל ראשון. "ליאם בסדר. נתחיל את הניתוח מחר כפי שסוכם. הוא מקבל כרגע תרופות", אומר הרופא. הוא שילם את החשבון עבור הניתוח? האם זה מה שהוא דיבר עליו עם הרופא במשרדו אחרי שדיברתי איתו?. אני שואלת בפנים. שניהם לוחצים ידיים והרופא מרגיע אותי שליאם יהיה בסדר. "ליאם... וויליאם, נכון?" הוא שואל מיד כשהרופא עזב. אני מהנהנת. "איזה שם נחמד. בקרוב מספיק, הוא יגיד את זה לפנים שלך" אני מסתכלת עליו בבלבול. "להגיד מה לפנים שלי?" "את האמא הכי טובה בעולם!" הוא עונה. אני צוחקת. "אני רציני", הוא ממשיך. "אמהות חד הוריות כמוך הן נדירות" כמעט נחנקתי. "אמא חד הורית? אני לא-- אה טוב!" אני מוותרת. להיות גרושה זה אותו הדבר עם להיות אמא חד הורית אם אני עושה את המתמטיקה. איכשהו, המחוות האדיבות של הצעיר הזה גורמות לי להבין שלחתום על הגירושין זה לא דבר רע לגמרי. להיות אמא חד הורית לא נשמע רע מדי. הייתי כזאת כל הזמן הזה, אפילו בנישואים שלי. "ג'ורג' בריגס, מנכ"ל בריגס תמונות. אני שמח מאוד לפגוש את האמא הכי טובה בעולם" הוא מציג את עצמו בצחוק, משפשף את זקנו הקטן זמן קצר לפני שמושיט את כפות ידיו. "סקרלט הזמרת, סקרלט דרמוט!" הוא אומר ברגע שהתכוונתי להציג את עצמי. אני נדהמת. "האם הוא מעריץ שלי?" "אני נהנה מאוד מהמוזיקה שלך, סקרלט" הוא מאשר את המחשבה שלי וממשיך לשיר את הפזמון של אחד הסינגלים שלי. אני מנסה כל כך לא להסמיק. ביפ! צליל ההתראה שלי מפריע ואני לא יכולה להאמין למה שפוגש את עיניי.