☞ סקארלט ☜ היום אני גדושה בהתרגשות. כשאני מטיילת בשביל האהוב עליי באחוזה שלנו אחרי שחניתי את המכונית, אני מזמזמת את השיר הכי טוב שלי באלבום החדש שלי, ולא מצליחה להכיל את השמחה שלי. גם הפנים שלי מגיבות, החיוכים שלי אינסופיים. בסופו של דבר, אני מגיעה לדלת הכניסה שלנו ומקישה קלות בצורה שובבה על הפעמון. הפנים של מריה מופיעות כשהדלת נפתחת בחריקה. "ברוכה הבאה גברתי," היא מברכת. "תודה. אני מניחה שעדיין לא הכנת ארוחת ערב?" אני שואלת, עדיין מחייכת ונכנסת פנימה. ברגע שאני מתיישבת על הספה, אני חולצת את נעלי העקב שלי, עדיין עוטה את החיוך הגדול. מצחה של מריה מתקמט, "עדיין לא." אני יכולה להרגיש שהיא סקרנית לגבי ההתרגשות שלי, אבל אני לא רוצה לחלוק את ההצלחה המוזיקלית שלי עם עוזרת הבית שלי קודם. אני אדבר רק כשאראה את ריצ'רד, בעלי. אני חושדת שהוא לא חזר מהעבודה. כשאני בודקת את השעון הגדול התלוי על הקיר בסלון שלנו, אני מאשרת שזה רק 18:30. לאחרונה, ריצ'רד חוזר הביתה עד 21:00 או אפילו מאוחר יותר. הוא הודיע לי על הפרויקט החדש שיש להם, סרט שאמור להיות רב מכר, להיט, אז הם משקיעים את כל המאמצים כדי להפוך אותו לייחודי. ריצ'רד הוא מיליארדר, מנכ"ל Richardson Production - אחת מתעשיות הסרטים הגדולות ביותר בבקהד, אטלנטה, שבה אנחנו גרים. אני משחררת את קוקו הסוס שלי ואני נאנחת כשאני עוברת לשבת על שולחן האוכל, מקשקשת באצבעותיי על שולחן הזכוכית. עיניי נוצצות כשמילותיו של המנהל שלי מתנגנות בראשי; "תוך יומיים בלבד מצאת האלבום שלך סקארלט, הגעת לשני מיליון השמעות ב-SongCity" כמו SongCity? ה-SongCity הכל יכול?! לעזאזל! ילדה! אני עשירה. ריצ'רד יאהב את זה. גם אני אוהבת את זה. יותר כסף שהרווחת פירושו יותר כסף לבזבז, נכון? כל הזמן הזה, מריה עומדת עם ידיה מאחורי גבה. "יש בעיה, מריה?" אני שואלת. "בכלל לא, גברתי. תרצי קצת מים?" היא שואלת בחזרה, אבל היא נועצת את עיניה הכחולות הגדולות בשולחן. אני עוקבת אחר כיוון מבטה ואני רואה מעטפה חומה מונחת על שולחן האוכל. ברוב הפעמים, ריצ'רד מניח את התסריטים שלו במעטפות חומות. אני מניחה שזה המקרה. "אני לא צריכה מים, מריה." "לכי לחדר שלך ותפסיקי לעמוד כמו שומרת," אני אומרת. זה מרגיש מוזר שהיא עומדת וצופה בי, אבל איכשהו היא נראית חסרת מנוחה. היא עוזבת ברגע שאני רוצה לשאול אם יש משהו שמטריד אותה, ואני מתעלמת מזה. אני קמה גם כן והדבר הראשון שאני עושה הוא ללכת לחדר של ליאם, בני בן השלוש, חולני מאז לידתו. אני בודקת את הטמפרטורה שלו בגב כף ידי והיא תקינה. החיוך שלי מתחדש. במשך שבוע, המשבר שלו לא חזר וזה נותן לי הקלה. הדבר הבא שאני עושה הוא ללכת לחדר שלי, להפיל את נעלי העקב במתלה הנעליים, להחליף את הבגדים שלי ולנגב את האיפור שלי. אני צריכה לבשל לבעלי את הארוחה הטובה ביותר שלו לפני שאני מתקלחת. אני מוודאת שאני מניחה את הלבשה התחתונה החדשה שהחברה שלי מציעה שאקנה על גבי המיטה שלנו. היא הבטיחה לי שזה יפתה את ריצ'רד לשכב איתי. הוא לא שכב איתי מזה שלושה חודשים ואני מתכננת ללבוש את זה הלילה אחרי מקלחת. בין אם הוא אומר שהוא לחוץ כמו בימים האחרים, אני מוכנה לפתות אותו ולהציע לו את גופי הלילה. חוץ מזה, אני במצב רוח קליל. ריח נקניקייה ממלא את האוויר כשאני נכנסת למטבח. מריה עומדת שם ומכינה את הנקניקיות שאני מתכננת להכין לבעלי, וכמעט סטרה לה בפנים. "שאלתי אם לא הכנת ארוחת ערב כי אני רוצה להכין אותה באופן אישי לבעלי, מריה," אני אומרת בידיים שלובות. היא במהירות שוטפת את ידה בכיור ומייבשת אותן במגבת הכלים. עיניה נעוצות ברצפה, "אני מצטערת גברתי." היא יוצאת החוצה, ואני ממשיכה לדלפק המטבח מוכנה להכין בטטות ולהוסיף הרבה צ'ילי אליו כמו שריצ'רד אוהב את זה. אחרי זה, אני אגיש עם תה קר. "אבל גברתי," אני שומעת את מריה אומרת כשהיא נסוגה. אני מגלגלת את עיניי. "תזמון לא נכון, מ-א-ר-י-ה!" אני מושכת את שמה. "אני צריכה להכין את האוכל הזה מהר מספיק. למה לא אמרת לי מה שאת צריכה להגיד בזמן שהיינו בסלון?" היא שוב משתתקת. באותו רגע, הצופר של ריצ'רד מצפצף. "בדיוק כמו שחשבתי," אני ממלמלת ומריה מוותרת. היא עוברת לחדר של ליאם כשהוא פורץ פתאום בבכי. אני צריכה להתרכז בבישול לבעלי, הוא חזר מהעבודה ובטח רעב. אני שמחה שהוא חזר מוקדם. אני שומעת קולות שונים בסלון. האם ריצ'רד כאן עם אנתוני, חברו? אני ממשיכה לזמזם את השיר שלי כמו שעשיתי כשנכנסתי לבית שלנו, וצליל תפוחי האדמה המטוגנים מוסיף יופי לקולי המרגיע. בעוד כמה דקות סיימתי, וכשאני מוסיפה את הצ'ילי, אני חושבת על הדרך הטובה ביותר לבשר את החדשות הטובות לריצ'רד. "האלבום שלי הגיע לחמשת המובילים ב-SongCity, פשוט קטפתי שני מיליון צפיות ב-SongCity, או יותר טוב, אני מנקה את גרוני; מותק, אנחנו עומדים להיות עשירים פי שניים. המוזיקה שלי היא להיט!" אני בוחרת לומר את הראשון ואת האחרון, ואני ממשיכה להסיר את הסינר השחור שלבשתי על הפיג'מה שלי. במהירות, אני הולכת לסלון, במיוחד לאזור האוכל, מגש צ'יפס בטטה ונקניקייה בידי. האוכל שלי מריח טעים אבל הריח המאסק של הבושם של אישה ממלא ללא ספק את החדר. אני מרגישה את הלב שלי פועם חזק ומהר. אני רועדת והמגש רועד. הניחוח הזה הוא חד משמעי; זה הבושם של סלין, ואני זוכרת אותו בבירור. הריח הזה לבד אומר לך שהיא קרובה. אני מתקדמת, הולכת לאט יותר עכשיו. איכשהו, אני אומרת לעצמי שהיא לא יכולה להיות זאת. היא עזבה את אטלנטה להודו לפני כמה חודשים וחזרתי מהמדינה לאחר שתרמתי אחת מהכליות שלי לה. היא שונאת אותי בדיוק כמו שאמא שלה שונאת, ועד היום, אני מצטערת שהייתי חלק מהמשפחה שלהם, אבל לא טעיתי. עיניים כחולות פוגשות עיניים חומות. אני עומדת פנים אל פנים עם סלין ואני שמה לב שהיא משפשפת את הבטן שלה בחיוך מטופש על פניה. היא מציגה גם טבעת יהלומים יוקרתית. אני נאנחת ולוקחת שני צעדים אחורה. 'היא בהריון? מאורסת?' הייסורים הגדולים ביותר שלי הם העובדה שהיא נראית בדיוק כמוני, מלבד עיניה החומות. רג'ינה, אמה, לקחה אותי במכוניתה באותו יום גורלי, טעתה בי בה. אני יתומה. הייתי חסרת אונים, והלכתי איתם. "ס-לין, מה את עושה כאן?" אני ממלמלת, המגש עדיין בידי. אני מריחה צרות. זה מה שתמיד קורה בכל פעם שאני נתקלת בסלין או ננה אמה, אמי המאמצת. היא עשתה את הצחוק המטופש שלה של חשיפת כל שיניה והמשיכה ללעוס את מסטיק הבועות שלה. "בקרוב, תדעי. ימייך בבית הזה הגיעו לסיומם," היא אומרת. קול צעדיו של ריצ'רד מושך את תשומת לבנו ושנינו מסתכלים לכיוון המסדרון. הוא עם בקבוק יין בידיו. "הלכת להביא את ניירות הגירושין, מותק?" היא שואלת את ריצ'רד ועיניי מתרחבות. 'ניירות גירושין? מותק?' מה לעזאזל קורה?' הראש שלי משתגע והמגש נופל מידי. ריצ'רד מסתכל עליי בתיעוב. כשהוא פונה לעבר סלין בחיוך, הוא מנענע בראשו באישור. "לא, יפה. רק בקבוק יין לשנינו לתבל את הערב ולגרום לנו להיכנס למצב רוח. את יודעת שאני אוהב את זה כשאת חצי שיכורה. את עושה דברים טיפשיים מתוקים ומטורפים ואני צריכה את זה הלילה," הוא מוסיף קריצה. 'טיפשי-מתוק-מטורף??' זה נהיה ברור. סלין מאורסת לריצ'רד ואולי נושאת את ילדו. אני חורקת שיניים וצופה בה צועדת לעברו בפיתוי. "אני יודעת, נכון?" היא נושכת את שפתיה. "אבל המכשפה ממש כאן. המכשול. אישה מכוערת שלא יכולה לתת לך ילד בריא! תרדוף אותה החוצה!. זה לא היה התוכנית?" היא מעבירה את ידיה לאט על פניו, והוא מצחקק כשהלב שלי סוער. "גברתי." קולה של מריה משוטט פנימה. "הטמפרטורה של ליאם גבוהה מאוד. אני-- אני חושבת שהוא חולה." לעזאזל! אני אבודה. בפעם הקודמת שהמשבר של ליאם עלה, השתמשתי בכסף האחרון שחסכתי. עכשיו, אין לי כלום. ריצ'רד הוא האדם האחרון שיוציא כסף עבור בנו החולה. יש לי מיליונים בחשבון שלי אבל ריצ'רד מטפל בזה. כל מה שאני עושה הוא להגיש בקשה וברוב הפעמים נדחיתי. אני נופלת על ברכיי. "אהה!" ריצ'רד קורא. הוא יודע מה אני הולכת להגיד הלאה. "אל תעזי לבקש ממני שום פרוטה, אישה משוגעת!" סלין משמיעה צחוק רם. "הופתעתי לראות אותך נוכחת בביתי." "מופתעת? למה? ריצ'רד בבקשה... ליאם חולה ו--" "שש--!" הוא משתיק אותי מיד, נותן למריה מבט קשוח. "את מפוטרת!" הוא אומר לה, ואז בולע לגימה מהמשקה. "אני מצטערת, אדוני," היא מתחננת, מנסה כמיטב יכולתה להחזיק את ליאם כשהיא עומדת לכרוע ברך. יכולתי לראות שעיניו מלבינות. דמעות מתחילות לעלות בעיניי. "בבקשה, אני צריכה את הכסף, ריצ'רד. הבן שלנו גוסס. אתה יכול לעשות את זה העברה. אני צריכה להזדרז איתו לבית החולים," אני מצהירה, מוציאה את בני מאחיזתה של מריה. "הוא הבן שלך, לא הבן שלנו," הוא מתקן. "לא כל כך מהר!" הוא ממשיך לעצור אותי. "הנה." הוא הולך לפינת האוכל ומשיג את המעטפה המדויקת שראיתי כשחזרתי. "ניירות הגירושין. תוודאי שאת חותמת עליהם ותוציאי את הירק הזה שאת קוראת לו בן מהבית שלי! אני לא רוצה לראות אותך או את בנך החולני לעולם שוב!" הוא מיילל. "היית צריכה להיות בחוץ עד עכשיו. עוזרת הבית חסרת המושג הזאת לא הצליחה להעביר את ההוראות שנתתי לה!" אני שומעת את מריה מייללת ומתחננת. "אתה צריך לפחות להגיד לי מה עשיתי לא בסדר, ריצ'רד?" אני אומרת, אבל הוא מתעלם מהפלת חליל היין על שולחן הזכוכית. סלין בועטת בי ובבני מהדרך, היא פונה לריצ'רד "תמיד ידעתי שאתה לא חלשלוש! עכשיו, בוא איתי. תן לי להראות לך שאני לא חלשלושה גם כן, אהובי!" עיניו של ריצ'רד דלקו והם מתנשקים בתשוקה, שפתותיהם נשמעות כמו התרסקות מול מריה ואני. אני נבוכה. שניהם יוצאים מהסלון, נוטשים אותי ואת בנו החולה ממש על הרצפה. הלב שלי נשבר כשהדמעות זולגות על פניי. איזה סוג של בעל ואב יעשה את זה? "ריצ'רד!" אני קוראת שוב. הוא פונה לפנות אליי, ובדיוק כשאני חושבת שיש לו מחשבה מחודשת על מעשיו. הוא אמר בכעס, "סיימנו, סקארלט!. תוציאי את התחת שלך מהבית שלי!"