☞⁠￣ג'ורג'￣☜ כשסקרלט חשפה את תוכן ההודעה שלה, הייתי המום יותר ממנה. איך מישהו שמצהיר על אהבה לאחר יכול להתנהג ככה? איזה בעל לא ירגיש שמץ של סימפתיה לאישה שהייתה פעם אשתו? העובדה שיש לה ילד חולה לא משנה גם כן. הוא רוקן את החסכונות שהיא צברה עבור ביטוח החיים של ליאם. אני מסתכל עליה ואני מרגיש כל כך פגוע לראות אותה בוכה. העיניים שלה אדומות ונפוחות מבכי. אני מנסה לנחם אותה, אבל היא עדיין לא מפסיקה. "אני יכול להקפיץ אותך," אני אומר. היא מחייכת בעצב ותוחבת את זרועה בזרועי. "לא, תודה." "דאגת שמישהו ישמור על האוטו שלי אתמול בלילה, ונתת לי כסף לדיזל. זה רק חלק קטן מהכל, ג'ורג'. אתה יודע שיש עוד דברים גם - הכסף לניתוח, כל הלילה שבילית, הבוקר הזה. אני בטוח שאני הסיבה שאתה לא במשרד שלך עכשיו," היא ממשיכה. אני מצמיד את האצבע שלי לשפתיים, מסמן לה לשתוק. "זו הדרך הקטנה שלי לעזור לאישה במצוקה." אני משתעל קלות ומסתכל על הפנים שלה. אני מקווה שלא פגעתי בה כשקראתי לה ככה. היא מחייכת במקום. טוב! היא הבינה את הבדיחה. סקרלט צדקה. אני צריך להיות במקום העבודה שלי. הצוות שלי ואני צריכים לסיים סרט עד 11 בבוקר היום. השעון שלי מראה 10:52, אבל אני לא מוכן לזוז מילימטר מכאן. אני אסיר תודה על אתמול בלילה, אסיר תודה שהמכוניות שלנו כמעט התנגשו. האם סקרלט ידעה שהיא הייתה הקראש הסלבריטאי שלי כל הזמן הזה? אני צוחק בקול רם, וכשהיא מרימה אליי את מבטה, אני מושך אותה לזרועותיי לחיבוק. היא המומה ואני משחרר אותה כמעט מיד. לא רציתי לשלוח מסר מוטעה. אולי זה לא מוטעה, אבל אני לא צריך להראות את זה עדיין. "זה רק חיבוק ניחומים," אני אומר. היא מחייכת שוב. החיוך היפה שגורם לי להיות שמח שמצאתי אותה אתמול בלילה. אפילו במצוקה שלה, היא עדיין חייכה. היא לוקחת את התיק שלה מהכיסא. "אני אעזוב עכשיו. תודה על הכל, ג'ורג'. אני מצטערת על כל בעיה שגרמתי. אני אשתמש באוטו שלי." אני אוהב את הדרך שבה היא מוסיפה את השם שלי בכל פעם שהיא מדברת. היא עושה כמה צעדים ואז עוצרת. "ג'ורג'... המפלט שלי הוא להתחיל חיים חדשים אחרי זה. רחוק מכולם, בעלי, אחותי..." היא אומרת את זה מבלי להסתובב להסתכל עליי, ואז סוף סוף היא מסתובבת. "אני מקווה שאראה אותך לפני שאני עוזבת, אבל אם לא, יש לנו את המספרים אחד של השני, נכון?" היא מחייכת. "אתה חבר נהדר ואני באמת מעריכה. שיהיה לך יום נעים בעבודה ותודה על הכל. אני חוזרת לשם כדי לחתום על הניירות." היא עוזבת סוף סוף ואני צופה במסגרת היפה שלה יוצאת מאזור הקבלה של בית החולים ואז מדלת הכניסה. המשפט האחרון שלה נתן לי הקלה. התוכנית שלי הייתה להציע לה את זה - לחתום על ניירות הגירושין, אבל הנחתי שזה עלול להישמע מטעה. הסיפור של סקרלט לי אתמול בלילה חשף את העינויים שהיא עברה בידי משפחת האומנה שלה; יתומה שנלקחה על ידם, התעללה על ידי אחיה החורג, ונוצלה עבור כסף על ידי אמה החורגת ובעלה." איזה מעריץ של סקרלט יאמין שכל הרווחים שהיא עשתה מהמוזיקה שלה לא היו שייכים לה? המשפחה שלה הפכה אותה לעבד עבור הקריירה שלה ולקבצנית עבור הכסף שלה. היא בהחלט צריכה לעזוב את המשפחה הזאת ואת הגבר שקורא לעצמו בעלה!. אני קם במהירות, בודק את ליאם פעם אחרונה. טוב. הוא ישן. עד מחר, הניתוח יתחיל ובקרוב הוא יהיה בריא וחזק. אני רואה את דיימונד כשאני בוהה בליאם. סופי, האקסית שלי, נטשה את דיימונד כמו שבעלה של סקרלט נטש אותה ואת הילד שלה. אני צועד בצעדים מהירים מחוץ לבית החולים. לאתר את סקרלט זה משהו שאני חייב לעשות. אני לא מרגיש בנוח שהיא עוזבת לבד. אני תוחב את ידי לכיס ומוציא את הטלפון הנייד שלי, מתקשר לפריסי, עוזרת הבית שלי והמטפלת של דיימונד. "אדוני," היא אומרת. "מה שלום דיימונד?" אני שואל. "היא בסדר. אני עושה כמיטב יכולתי לנחם אותה. היא רוצה לראות אותך, אדוני," היא מוסיפה. "פאק!" אני אומר במחשבותיי. "אני אגיע הביתה בקרוב. יש רק משהו חשוב שאני צריך להיפגש איתו. עוד קצת זמן, בבקשה." "בסדר!" היא מגיבה ואני מנתק. אני נוסע במהירות הגבוהה ביותר שנסעתי אי פעם. אני מרגיש מוזר לגבי סקרלט, כאילו משהו רע יקרה לה. בקרוב, אני מגיע למקום שבו המכונית שלה חנתה אתמול בלילה ועם קצת יותר האצה, אני מבחין במכונית שלה במרחק קצר מלפנים. אני נוסע מאחוריה לאט עכשיו, הטלפון הנייד שלי מצלצל שוב. "מי לעזאזל זה הפעם?" אני נחנק. "אדוני," קולו של קולינס עולה. "מה?" אני שואל. "הצוות שלם. כולנו מחכים לך." "מחכים לי, למה?" אני שואל. אני יודע שאני הבמאי שלהם, אבל אני לא יכול להיות שם עכשיו. "תמשיך עם מה שאתה עושה, קולינס. אני אהיה שם בקרוב. אם זה כל כך גרוע, נצטרך לקבוע מועד אחר," אני אומר ואני מנתק מיד. מסתכל קדימה, אני שם לב שהמכונית של סקרלט נוסעת לאחוזה צבועה בלבן. אני חונה בחוץ. אני לא רוצה שהיא תשים לב שאני עוקב אחריה. שתי מכוניות נוספות נוסעות לאחוזה ואני יכול לשמוע מוזיקה רכה. הם עורכים מסיבה? אני מכבה את המנוע שלי ומרפה את מושב המכונית שלי; אני בודק את הזמן שלי שוב. 13:00. אני מפהק בקול רם. אני רעב אבל אני עדיין רוצה להישאר. שלושים דקות חולפות וכלום, ארבעים וחמש דקות, שעה ופתאום השומר עוזב את העמדה שלו. כמה דקות לאחר מכן, אני יכול לראות את סקרלט ומישהו שנראה כמוה על המרפסת. האם היא התאומה שלה? אני תוהה. מה לעזאזל! אני ממלמל כשהיא גוררת את סקרלט בשיער. אני מוציא את הטלפון שלי ומגדיל כדי לקבל תצוגה ברורה יותר, כשהן למעלה. נראה שהן מתווכחות בחריפות במשך כמה דקות ואז הגברת, אני מאמין שהיא לא סקרלט לפי השמלה שלה, נופלת על הרצפה. באותו רגע קורה הדבר הגרוע ביותר. אני צופה בה דוחפת את סקרלט מעבר למרפסת. אני נחנק, זורק את הטלפון שלי לתוך המכונית שלי ומזנק משם מהר ככל שאני יכול. לפני שאני נכנס לאחוזה, היא נעלמה. סקרלט על הרצפה. היא שוכבת שם בשלולית הדם שלה. "סקרלט," אני ממלמל, מרים את ראשה ומחבק אותה בזרועותיי. עכשיו, הגיע הזמן לנסוע לבית החולים. *** "היו לי מעט תקוות שאשרוד, אבל מכיוון ששרדתי, אני אדאג לנקום בריצ'רד, בנאנה, בסלין ובכל מי שהקדים לפגוע בי!", אומרת סקרלט, שלושה שבועות לאחר התקרית. אין מילים אמיתיות יותר ואני תומך. ליאם מתאושש, אבל סקרלט נחושה לעזוב את אטלנטה. אני מנופף להם לשלום ונראה שחלק עצום ממני חסר. "מה שאני רוצה שתעשה בשבילי זה להכריז על מותי. תמציא סיפור מזויף, אמיתי מדי מכדי להיות בלתי יאומן." קולה מתנגן בראשי כשהמטוס ממריא.