ניקול הניחה את הטלפון שלה בצד. היא הדחיקה את הכאב בליבה ואת תחושת הבעירה בגופה, ואז אזרה אומץ ולקחה מונית לבניין העירייה. הדקות נקפו. אריק פרגוסון התקשר לניקול פעמיים, אך היא לא ענתה, והוא מצידו סירב לנסות שוב. ניקול ישבה על ספסל, חיוורת מאוד. שעה לאחר מכן, אריק ניגש אליה בפנים חמורות סבר וחסרות הבעה, והשפיל אליה את מבטו הקר. "ממה בדיוק את לא מרוצה? אני יודע שתרמת יותר דם החודש, אבל כבר פיציתי אותך." "בוא פשוט נתגרש..." ניקול הרימה את ראשה ופגשה את מבטו הקר. קולה היה רגוע ושלו, ולא היה לה עוד כל רצון לדבר עם אריק. הם מעולם לא דיברו באותה השפה. ניקול הביטה בתווי פניו הבולטים של הגבר שמולה. הוא היה נאה וגבוה, תכונות שגרמו לה להתאהב בו עד כלות, אך הוא מעולם לא חייך אליה, ולו פעם אחת. בעבר, היא נהגה להיזהר פן תרגיז אותו, אך כעת, כשראתה את פניו הזועפות, חשה רק קהות חושים. אריק הביט בניקול בפנים קודרות. הוא היה יכול לסבול את כל בקשותיה או דרישותיה, אך לא יכול היה לשאת את העובדה שהיא לא ידעה את מקומה. 'היא באמת חושבת שהיא היחידה שיכולה לתרום דם?' "ניקול, אל תתחרטי על ההחלטה שלך." "החרטה הגדולה ביותר שלי היא שהתחתנתי איתך לפני שלוש שנים." ניקול חייכה חיוך אומלל. היא סוף סוף הבינה, ודעתה לא הייתה יכולה להיות צלולה יותר ברגע זה. 'סבלתי מספיק בנישואים האלה עם אריק פרגוסון. די והותר!' היום כבר עמד להסתיים, כך שהיו רק מעט אנשים בתור, והם היו הזוג האחרון. שלוש שנות נישואיהם הסתיימו בחיפזון כזה, תוך דקות ספורות. ברגע שניקול אחזה בתעודת הגירושין, ליבה רעד קלות. אריק לא אמר דבר כדי לגרום לה להישאר, ואפילו לא העיף בה מבט. "בואי ניסע לבית החולים." הוא עדיין לא שכח לנצל אותה בפעם האחרונה. ניקול הרימה קלות את ראשה ולפתע צחקה. "אריק פרגוסון, גם אם היא תמות מולי בעתיד, לא אבזבז עליה עוד טיפת דם אחת." עיניו של אריק הפכו קודרות בן רגע. "איך את מסוגלת לקלל כך את ונדי כשהיא חולה? אל תשכחי, התנאי לנישואינו בזמנו היה שתתרמי דם בכל פעם שהיא תזדקק לו." באותו הרגע, ניקול הרגישה כאילו סכין ננעצה בליבה. הכאב הציף אותה. 'נכון... יכולתי להתחתן איתו רק כי יש לי 'דם זהב'. הבטחתי לתרום את הדם היקר והנדיר שלי, מסוג Rh-null, לוונדי קווייד בכל פעם שהיא תזדקק לו...' מבטה של ניקול ריצד כשהביטה בו, אך בעיניו של הגבר ניכרה רק האדישות הרגילה שלו. חיוכה התרחב עד שלבסוף צחקה צחוק קר ומשולח רסן. 'הייתי צריכה להבין מזמן שעבור אריק פרגוסון, אני בסך הכל בנק דם מהלך וחסר ערך...' "אריק פרגוסון, אני מצפצפת על להיות אשתך! אל תדאג, אתרום לה דם בפעם האחרונה ונסגור את החשבון." היא חייכה חיוך מסתורי, ואז העיפה מבט באריק ופנתה ללכת. גבותיו של אריק התכווצו קלות. הוא חש עצבנות בלתי מוסברת. הוא הרגיש שמשהו בניקול היום שונה, אך לא יכול היה לתאר את התחושה. היה זה כאילו יצאה משליטתו. בשלוש שנות נישואיהם, הוא חשב שהוא כבר מכיר אותה היטב. היא הייתה דביקה ועקשנית לפני שהתחתנו, אך הפכה לאישה כנועה וצייתנית לאחר מכן. לאחרונה, ונדי נזקקה לעירויי דם תכופים יותר. הוא חש אשמה על כך, אך ניקול מעולם לא סירבה, אז הוא חש הקלה רבה יותר וחשב לפצות אותה בדרכים אחרות. ללא קשר לכוונותיה המקוריות בנישואיה אליו, ניקול הייתה אישה טובה. העובדה שניקול ביקשה פתאום להתגרש הרגיזה אותו, אך זה לא שינה דבר. עיניו הכהות של אריק התעמקו כשהדחיק את העצבנות בליבו. 'שתלך לעזאזל, היא כבר תחזור על ארבע כשהיא לא תצליח לשרוד לבד.' ... לפני שאריק הספיק לומר דבר, ניקול עצרה מונית בצד הדרך ונסעה לבית החולים. היא מצאה את מחלקת ה-VIP שבה אושפזה ונדי קווייד ופתחה את הדלת בדחיפה. כמה רופאים ואחיות הקיפו את ונדי ושאלו בתשומת לב אם האישה חשה אי נוחות כלשהי. כשראתה ונדי את ניקול, עיניה ריצדו והיא מיד נראתה מאושרת. "ניקול, סוף סוף את כאן! את לא כועסת עליי שאני כל הזמן מפריעה לך בגלל הבריאות הרופפת שלי, נכון? דאגתי שהגוף שלך לא יעמוד בזה." ניקול צעדה לעברה במבט קר וקודר. "את שלחת את ההודעה ההיא, נכון?" היא ניגשה ישר לעניין. לפני שוונדי הספיקה לענות לה, ניקול סטרה על פניה של ונדי באכזריות. "אה!" ונדי צרחה וכיסתה את לחיה בהלם.