עיניו של אריק היו קרות כשהרים אותן מעט. קולו היה אדיש כשאמר, "מה שנעשה, נעשה. אני לא מוסמך לסלוח לך בשמה, וזאת ניקול שלא מעוניינת בהתנצלות שלך." כשראה את מבטה ההמום של וונדי, אריק הסיט את מבטו ואמר, "למה אתה מחכה? סע!" "כן, אדוני הנשיא." הנהג לא העז להתעכב עוד שנייה ומיד נסע משם. וונדי קווייד עמדה קפואה במקומה וצפתה במכונית הנעלמת באופק. העלבון בעיניה הוחלף בהדרגה בכעס. 'הייתי בחו"ל רק לתקופה קצרה