לניקול לא היה אכפת כהוא זה אם וונדי נבוכה או לא. היא הביטה ברגלה השמאלית החבושה של וונדי וקרעה את התחבושת למרות מאבקה. לפתע, האווירה במחלקה צנחה לנקודת הקיפאון. ניקול הביטה בשריטה שעל רגלה של וונדי וגיחכה. "וואו, זה כל כך חמור שאפילו טיפת דם אחת לא זורמת. אם הייתי מגיעה קצת יותר מאוחר, אני חוששת ש'הפצע' שלך כבר היה מחלים לחלוטין..." "ניקול! את... אריק, זה לא ככה... אני פשוט מרגישה חלשה עכשיו ואתאושש טוב יותר עם עירוי דם..." וונדי קווייד פגשה במבטו האפל של הגבר. לבה רעד כשהסבירה בבהלה. "את 'נפצעת' ארבע או חמש פעמים בחודש. אני חושבת שאת פשוט מנסה לרוקן ממני את הדם!" קולה של ניקול היה קר כשהמשיכה, "חבל מאוד, לא תהיה לך ההזדמנות הזאת שוב בעתיד. תגרמי לאריק להתחתן עם איזו טיפשה אחרת שתהיה בנק הדם הנייד החדש שלך." לאחר מכן, ניקול חייכה חיוך לגלגני ועזבה את המחלקה מבלי להביט לאחור. ברגע שניקול טרקה את דלת המחלקה, היא צנחה על ספסל במסדרון. באותו רגע, היא הרגישה מדוכדכת, כאילו העולם כולו נטש אותה. ניקול הרגישה פגועה עד עמקי נשמתה. דמעות זלגו מזוויות עיניה כשהוציאה את הטלפון ואזרה את כוחותיה כדי לחייג. קולה נחנק מעייפות. "אחי הגדול..." הצד השני שמע רק את קולה ונאנח בשקט. קולו היה רך ומפנק. "איפה את? אני אבוא לאסוף אותך." כעבור דקות ספורות, גבר אציל ואלגנטי, שהוביל חבורת גברים מסתוריים לבושי שחורים, נשא את האישה מחוסרת ההכרה אל מחוץ לבית החולים ועזב בשקט. ...... אריק פרגוסון גרר את הרופא המטפל אל מחוץ למחלקה בפנים קודרות. עיניו הכהות היו מלאות זעם. "פציעת רגל חמורה?! האם באמת צריך עירוי דם בשביל שריטה בעור? זו הרמה המקצועית בבית החולים שלכם?!" אריק הקרין קרירות מאיימת. כשחשב על מצבה החלש של ניקול בכל פעם לאחר שתרמה דם, רגש האשמה בלבו העמיק, והתחושה המוזרה בלבו התעצמה. הרופא הצטמרר ולא העז עוד להסתיר ממנו את האמת. "זו הייתה הוראה של גברת קווייד. אין לזה שום קשר לבית החולים שלנו. גברת קווייד אמרה שאתה הסכמת לכל עירויי הדם. בכל פעם שגברת ניקול תרמה דם, גם אתה היית שם, אז חשבנו שאנחנו רק ממלאים פקודות. מר פרגוסון, לעולם לא נעז לעשות זאת שוב..." 'וונדי קווייד... האם פינקתי אותה יותר מדי? ניקול התעקשה על הגירושים רק בגלל התמונה ההיא. האם היא פירשה לא נכון את היחסים שלי עם וונדי?' במקרה כזה, אריק חשב שהוא יכול פשוט להסביר לה. אף שלא חש חיבה רבה לאשתו, הוא תמיד היה נאמן לנישואיהם והיה מרוצה מהסטטוס קוו ביניהם. לפיכך, לא היה אכפת לו לחיות כך עד סוף חייהם. לפחות, הוא מעולם לא חשב להתגרש מאז שהתחתנו. אם ניקול פשוט לא הייתה מרוצה מהיחסים שלו עם וונדי, הוא יכול היה לשמור ממנה מרחק. אריק חשב שנישואיהם יוכלו להינצל אם רק יפתרו את הבעיה הקטנטנה הזו. הוא הוציא את הטלפון שלו כדי להתקשר לניקול, אבל הטלפון שלה היה כבוי. גבותיו של אריק התכווצו בחומרה כשהזעיק את שומר הראש שעמד בכניסה. כעבור כמה דקות, שומר הראש עמד מולו בחרדה. "מר פרגוסון, אנחנו לא מוצאים את הגברת הצעירה בשום מקום. צילומי האבטחה של בית החולים נפרצו פתאום לפני עשר דקות. אנחנו לא מוצאים שום רמז לאן הגברת הצעירה נעלמה, גם אם נחפש בכל בית החולים." קמטי המצח של אריק העמיקו ושפתותיו הדקות נלחצו לקו ישר ומתוח. כשנזכר איך ניקול לא היססה לחתום על הסכם הגירושים, הוא חש רגש בל יתואר הגואה בחזהו. עיניו הכהות והעמוקות נראו חסרות תחתית ובלתי ניתנות לפענוח. 'לאן היא יכולה ללכת אחרי הגירושים? אין לה כסף...' המחשבה על כך שעזבה בצורה כה פתאומית העצימה את התחושה העצבנית שליוותה אותו ללא הרף. הוא פשוט חש אי נוחות קיצונית בלבו. "שלח מישהו לחפש אותה ותודיע לי מיד כשתמצאו אותה." 'איך היא מעזה לכבות ככה את הטלפון?! היא באמת עברה כל גבול!' "כן, אדוני." אריק לא רצה להודות שהוא חש צביטה של פאניקה בגלל האישה הזאת שכבר לא הייתה אשתו. ...... ריהוט היוקרה האיטלקי במהדורה מוגבלת בחדר המעוצב בפאר היה מוכר לה עד כאב. ברגע שפתחה את עיניה וראתה את החדר המפואר שלא ראתה זמן רב, דמעותיה החלו לזלוג מיד על פניה. 'זה החדר שלי...' "על מה את בוכה? זה בסך הכול גירושים. את חושבת שמשפחת סטנטון לא יכולה לפרנס אותך?" קול בוגר וקשוח נשמע באוזניה. כשניקול הביטה לעברו, עיניה צרבו והיא בכתה עוד יותר. פלויד סטנטון, יושב הראש האגדי של תאגיד סטנטון שהיה יכול להשפיע על כל עולם העסקים של וסט סיטי, עמד בחדרה של ניקול במראה מרשים ומלכותי. "אבא..."