עוברות לפחות חמש עשרה דקות נוספות עד שאני מתחילה לחשוב שאולי אהיה מסוגלת לקום מהרצפה. טורין נשאר איתי לכל אורך הזמן, וידיו נותרות לפותות כברזל סביב ידיי עד שהוא משוכנע שאיני עומדת לפגוע בעצמי. "זה היה נורא," אני רועדת. אני בהחלט לא אעשה זאת שוב. טורין מהנהן. "כן. זה נועד להיות נורא. יש לך מזל שיצאת החוצה רק לשנייה. ככל שאת נמצאת בחוץ זמן רב יותר, כך הכאב נמשך זמן רב יותר," הוא מסביר. אני נאנחת. הם