"לעזאזל," מסננת לורה מאחוריי. טורין עוצר באמצע חבישת מפרק כף היד שלי. "ראית אותי," הוא קובע. אני מהנהנת לאט. בהתבסס על האווירה בחדר, זה לא סימן טוב. הייתי צריכה לשקר ולהעמיד פנים שלא ראיתי כלום. להגיד שהתעלפתי או משהו כזה. למראה האישור שלי, טורין משחרר בזהירות את פרק כף היד שלי, מניח לתחבושת להישמט ברפיון, ואז נשען לאחור, יוצר בינינו מרחק רב ככל האפשר מבלי לזוז ממש מהמקום שבו הוא כורע. אני מטה את ראשי ובוחנת אותו מקרוב. למה הוא נסוג? עשיתי משהו? אני מנסה לסיים לקבע את התחבושת בעצמי, אבל קשה לחבוש את המפרק של היד החזקה שלי. אני מוותרת ומושיטה אותה לעבר טורין. "קצת עזרה, בבקשה?" אני מבקשת. אני שומעת שאיפת אוויר חדה מאחוריי, ושוב טורין ממצמץ. לפי ההבעה שלו אפשר היה לחשוב שהבחור יהיה טוב בפוקר, אבל המצמוץ הזה... לא, זה סימן מסגיר לחלוטין. אני עוד לא בטוחה *מה* זה אומר לי בדיוק, אבל אני נחושה להבין את זה. "את רוצה שאעזור?" הוא חוזר אחריי, מילותיו נשמעות כשאלה. "ובכן, כן, חשבתי שזה מה שעשית," אני מנפנפת בידי עד שהוא תופס אותה ומסיים לחבוש אותה. "תודה. הממ, עד כמה שאני נהנית לשבת איתך על הרצפה – ובאמת שאני נהנית – זה שיפור עצום לעומת מנוסה על חיי ומסתור בסמטה לחה. אבל האם יש מקום אחר שאליו נוכל ללכת בזמן שאזמין אובר שייקח אותי הביתה? אני די קופאת פה למטה," אני מודה. הטבח משתעל קלות כאילו הוא נחנק, ולורה זזה במקומה בעצבנות. טורין ממצמץ שוב. לעזאזל, משהו לא בסדר. "אנחנו צריכים לדבר," זה כל מה שהוא אומר. אנחנו אכן קמים מהרצפה, אך החדר שאליו אנו עוברים אינו טוב בהרבה. זהו חדר גדול למדי שנראה כאילו הוא משמש לאחסון. ובכל זאת, אנחנו מצליחים לארגן שלושה כיסאות כדי שנוכל לשבת. טורין נשאר עומד בפינת החדר, נשען על מדף. הטבח, שהציג את עצמו כקייל, עוזר לי להתיישב בכיסאי. נראה שלורה השתלטה על השיחה הזו, בטוחה בעצמה הרבה יותר עכשיו שטורין תפס מעט מרחק. אני תוהה למה היא כל כך עצבנית לידו. אולי כי הוא הבוס שלה או משהו כזה? לפחות נראה שהוא האחראי כאן. אני *קצת* מאוימת, לא ממנו – למרות שהוא נראה מפחיד – אלא מהאווירה הרצינית שנחתה על כולם. מה הם מתכננים להגיד לי? "אז, אני מניחה שהבנת שטורין הוא לא בדיוק אנושי, וגם לא התוקף שלך," לורה מתחילה. היא נשמעת אמפתית. אני מהנהנת. "ובכן, כן. אני מניחה שאין טעם להעמיד פנים שזה לא המצב. דרך די בלתי צפויה לסיים את היום שלי," אני מוסיפה בנימה של שיחת חולין. אני לא רוצה שהם יחשבו שאני נכנסת להיסטריה. אני כן, אולי, קצת. אבל ברור שהיה לי מזל. כלומר, מה הסיכויים שאיתקל במישהו שיכול להציל אותי ממפלצת אמיתית? לפני כמה דקות חשבתי שאני עומדת למות; בשלב הזה, כל דבר עדיף על זה. "את דווקא נראית כמי שמתמודדת די טוב, אם כי ייתכן שאת פשוט בהלם," היא מוסיפה. "תודה, אני חושבת..." קולי גווע ולורה נאנחת כשקייל תוקע לה מרפק. "תפסיקי להתחמק מזה ופשוט תגידי לה," הוא רוטן. לורה נאנחת. "בסדר. אממ, קארינה? העניין הוא שאת אנושית. את לא באמת אמורה לדעת על הדברים האלה. את יודעת, מפלצות ודברים כאלה..." לורה עוצרת בהיסוס ואני מתערבת כדי להרגיע אותה. "אני לא אגיד כלום לאף אחד. מה אני כבר יכולה להגיד? שראיתי איזה בחור עם קרניים? אנשים יחשבו שאני משוגעת!" אני צוחקת במבוכה, אבל החיוך נמחק מפניי כשאיש לא מצטרף לצחוק. "ובכן... את נראית נחמדה והכל, אבל למדנו מניסיון שאי אפשר לסמוך על אנשים כשהם אומרים את זה. אולי את מתכוונת לזה עכשיו, אבל בסופו של דבר תרצי לספר למישהו מה ראית, מה טורין," לורה אומרת ברצינות. "אני אפילו לא *יודעת* מה טורין. זה בכלל משנה? אני רק רוצה ללכת הביתה, לעשות אמבטיה חמה ולהעמיד פנים שכל הערב הזה מעולם לא קרה," אני מתלוננת. "אני יודעת. אנחנו נמצא פתרון," לורה אומרת בהבעה מלאת רחמים. קייל רק נראה נרגן. "החוקים אומרים שכאשר משהו כזה קורה, אנחנו אמורים לטפל בזה. בדרך כלל זה אומר שהם גומרים מתים. ברור שאנחנו לא רוצים את זה, אבל אולי נוכל לארגן לה מחיקת זיכרון?" הוא מציע. מחיקת זיכרון? אני מקבלת את הרושם שנקלעתי למשהו שהוא יותר מסתם סוד של בחור אחד. לורה וקייל לוקחים את זה די אישית. "אבל מחיקות זיכרון הן סופר מסוכנות. אפילו קוסם מוכשר עלול בטעות לקחת יותר מדי. אתה זוכר מה קרה למלודי? האקס שלה בגד ורצה למחוק את הזיכרון שלה כשהיא גילתה. עכשיו היא בקושי זוכרת משהו מעשר השנים האחרונות! אנחנו עלולים להפוך את קארינה המסכנה לחולת שכחה. זה ממש לא הוגן כלפיה," לורה מתנגדת. אוקיי, אני לא אוהבת אף אחת מהאפשרויות האלה. חשבתי שאני בטוחה כאן, אבל אולי טעיתי. הם מדברים על קסמים ודברים כאלה. אני נוטה להאמין שהם לא סתם משוגעים; ראיתי יותר מדי הלילה מכדי לחשוב ככה. אבל זה רק הופך את המצב לגרוע יותר, כי זה אומר שהדיבורים האלה על מוות או על מחיקת המוח שלי הם שיחה רצינית לחלוטין. אני צריכה לצאת מכאן. עיניי מתרוצצות בחדר. האם אוכל להגיע ליציאה? מבטי נופל על טורין, במקום שבו הוא עומד בדריכות ליד הקיר, קרוב לדלת. לבי דופק במהירות, אבל כשאני מתבוננת בו הוא מתחיל להאט. אני מתחילה להירגע. הבעתו חתומה וזהירה, אבל איכשהו זה מנחם. השניים האחרים נלחצים ודנים באפשרויות מטורפות, אבל הוא נראה רגוע. חוץ מזה, הוא בדיוק הציל את חיי. אני לא חושבת שהוא ייתן להם לפגוע בי. משום מה הנוכחות שלו מרגיעה, הוא גורם לי להרגיש בטוחה. זה לא ממש מפתיע, אחרי הכל הוא הציל אותי. אולי אני מייחסת לזה משמעות רבה מדי, בטח בשבילו זה לא עניין גדול, אבל אני מעריכה את זה. אני די מחבבת את הרעיון של להישאר בחיים, ולמות לבד בסמטה היה יכול להיות נורא. אני חיה, אני בטוחה למדי. יהיו אשר יהיו ההשלכות של הערב הזה, אני יכולה להתמודד איתן. אני חוזרת להקשיב לשיחה בין לורה לקייל. "ובכן, אנחנו לא יכולים לתת לה פשוט ללכת הביתה. אנחנו צריכים לפקוח עליה עין!" קייל מתנגד למשהו שלורה בדיוק אמרה. "אה, אני צריכה ללכת הביתה בסופו של דבר. אח שלי יבוא לחפש אותי. אני לא מתכננת לספר לו כלום. אני יכולה להישאר קצת, אבל זה לא שאתם יכולים להחזיק אותי כאן לנצח," אני מציינת. לורה מקמטת את מצחה וקייל נראה עצבני. "את תישארי כאן עד שנהיה בטוחים שזה בטוח עבורך לעזוב," הוא קובע בתקיפות. אני מנידה בראשי. "למה אתה מתכוון?" אני שואלת. הוא מרים גבה. "אני לא הייתי זה שנרדף הלילה. עד כמה את בטוחה שזה בטוח עבורך ללכת הביתה?" הוא אומר, הטון שלו אפל ואני מצטמררת. לא חשבתי על זה. הנחתי שזה היה סתם בחור שנטפל לאישה פגיעה ברחוב, צירוף מקרים מוחלט. אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, באמת הרגשתי שצופים בי, אולי זה לא היה רק חוסר מזל אחרי הכל. "אני... אני לא יודעת," אני עונה, קצת המומה. הוא מהנהן. "חשבתי כך. את צריכה להישאר כאן." בהתחלה אני מתנחמת, הוא עדיין מגן עלי, אבל אז הוא ממצמץ שוב לאט. נדמה לי שאני רואה שמץ זעיר של קמט במצחו. הוא לא מרוצה ממשהו. הוא פונה ללורה. "הטילי כישוף כבילה על הגברת אקארי. אסור לאפשר לה לצעוד ולו צעד אחד מחוץ לבניין הזה."