אני נועצת בו מבט, מסרבת להאמין. "מה? אתם לא יכולים סתם לכלוא אותי כאן. מה אם המפלצת ההיא תחזור? אני לא אוכל לברוח!" אני מציינת. יש בערך מיליון סיבות אחרות שבגללן אני לא רוצה להילכד באורח פלא בבניין אחד, אבל אני מניחה שכדאי להתחיל עם אלו שמסכנות חיים. יכולתי לטעון שיש לי עבודה שאני צריכה ללכת אליה, שאני צריכה להתפרנס והכל. אבל אפילו אני רואה את הטיעונים נגד זה. אני עובדת עם ילדים; אם המפלצת ההיא *באמת* עומדת לחזור, אני לא יכולה לסכן אותם. אבל עדיין, זה לא שאני יכולה להישאר כאן לנצח. "את תהיי מוגנת כאן," טורין עונה בפשטות. ואני מאמינה לו, לעזאזל. "אבל... אתם לא יכולים להחזיק אותי כאן לנצח. זה לא הוגן. לא עשיתי לכם כלום," אני מתעקשת. לורה תוקעת בי מרפק. מסתבר שלא מומלץ להתווכח עם הבוס, למרות שהוא לא נראה מוטרד במיוחד מהתלונות שלי. "זה גם לא הוגן שכולנו נסתכן בגלל שטורין הציל את חייך. את נראית נחמדה, באמת. אבל בבקשה תביני, אנחנו לא יכולים פשוט... לסמוך עלייך," היא מתחננת. אני רואה שהיא לא מתלהבת לבצע את כישוף הכבילה הזה. נראה שהרעיון ללכוד אותי כאן גורם לה אי־נוחות. אני די בטוחה שלורה היא באמת בחורה טובה. לקבל פקודה לכלוא מישהו בניגוד לרצונו זה בטח ממש קשה לה. אני שוקלת את העניין. אם הבעיה היא שהם לא בוטחים בי, זה לא אומר שאתקע כאן לנצח, נכון? זה רק אומר שאהיה כאן עד שהם יבטחו בי. אני אדם אמין. כולם נראים קצת פרנואידים, אבל אני לא יכולה להאשים אותם בכך. אם אני צריכה את האמון שלהם כדי להיות חופשייה, אז כדאי שאחשל בהשגתו. אני מסתובבת חזרה לטורין שעדיין בוחן אותי מקרוב. אני מרגישה שאולי הוא מחכה שאתחרפן או אנסה לברוח. "אתה מבטיח שאהיה בטוחה כאן?" אני תובעת לדעת. הוא מהנהן לאט. "הכישוף הזה שאתה רוצה שהיא תטיל, אפשר להסיר אותו בסופו של דבר?" אני שואלת. הוא ממצמץ שוב. נראה לי שבלבלתי אותו. "כן. אבל אם את חושבת שתצליחי לשבור אותו ולברוח, צפויה לך אכזבה. האדם היחיד שיכול לשבור את הכישוף הוא זה שהטיל אותו. לורה לעולם לא תשבור את הכישוף בניגוד לרצונה. את לא חזקה מספיק כדי להכריח אותה." הטון שלו הוא אזהרה. אבל אני דווקא מעריכה את זה. הוא גונן על האנשים שלו, זה חמוד. "אל תהיה טיפש. אני לא מתכוונת להכריח אותה לעשות שום דבר. רק רציתי לוודא שזה לא לצמיתות. בסדר, את יכולה להמשיך ולהטיל את הכישוף. את צריכה שאעשה משהו?" אני שואלת את לורה. היא מסתכלת עליי כאילו ירדתי מהפסים. "את... את פשוט מתכוונת... לתת לי להטיל אותו?" היא שואלת מבולבלת, ואני מהנהנת. "כן," אני מסכימה בקלות. "אבל... את לא מפחדת או כועסת? את לא רוצה לברוח? אנחנו בעצם לוכדים אותך כשלא עשית שום דבר רע!" היא מזכירה לי. נראה שהרעיון מטריד אותה יותר מאשר אותי. אני מחייכת אליה, מנסה להרגיע אותה. "אני לא כועסת. אולי קצת מפחדת, אבל מי לא היה מפחד? אני מבינה שכולכם צריכים להגן על עצמכם. אתם במצב הזה רק כי עזרתם לי. עדיף להיות כלואה מאשר להיות מתה, ואם הכישוף לא קבוע, אז אני מניחה שכל מה שאני צריכה לעשות זה ללמד את כולכם לבטוח בי, ואתם תסירו אותו בעצמכם. אני אדם שראוי לאמון, את יודעת. החלטתי שהצעד הראשון לרכישת האמון של כולם הוא לעשות מה שגורם לכם להרגיש בנוח. אם זה אומר להישאר כאן, אז שיהיה," אני מסבירה. שלושתם נועצים בי מבט. אפילו הבעת הפנים החתומה של טורין נראית כאילו נסדקה, ולו במעט. הוא נראה... מבולבל. כאילו הוא מסתכל על משהו בלתי סביר, כמו ברווז על גלגיליות. זה די מקסים כמה שהוא נבוך. הוא חוזר במהירות להבעה הסטואית שלו ואני צריכה להילחם בדחף לצחקק. אולי אני קצת היסטרית בשלב הזה. אני לא יודעת. "לורה, הטיל את כישוף הכבילה על הגברת אקארי," הוא פוקד בפעם השנייה. "כן, אדוני. מיד," היא מסכימה. הפעם, לורה לא נראית מסויגת באותה מידה. אני עדיין רואה שהיא מרגישה רע עם זה, אבל כנראה שההיענות שלי הסירה את האשמה הסמויה שאכלה אותה. אני שמחה. אני לא רוצה שהיא תרגיש רע על כך שהיא שומרת על החברים שלה בטוחים. היא נאנחת. "קארינה, תני לי את היד שלך בבקשה," לורה מבקשת. אני מושיטה לה אותה בצייתנות. אני נותנת לה את יד שמאל שלי, מכיוון שפרק כף היד הימני שלי שרוט וחבוש כולו. זה אולי הדבר הכי מטומטם שעשיתי אי פעם. הם צודקים, אני כנראה צריכה לנסות לברוח, להימלט מהם. אבל אין לי שום סיכוי לבד. חוץ מזה, מסתבר שיש המון דברים שלא ידעתי עליהם. מפלצות וקסמים, בתור התחלה. אני רוצה לדעת יותר, ולו רק כי זה נותן לי סיכוי טוב יותר לשרוד. אין לי מושג למה המפלצת ההיא רדפה אחריי, אבל אם טורין היה מסוגל להבריח אותה, אז אני נוטה להישאר קרובה אליו. לורה הופכת את היד שלי כך שפנים פרק כף היד פונה למעלה, ואז אוחזת בפרק היד שלי בחוזקה. "סליחה על זה," היא מתנצלת לפני שהיא עוצמת את עיניה ומתחילה למלמל משהו ללא קול. כאילו היא מנסה לזכור משהו וחוזרת עליו בראשה. פרק כף היד שלי מתחיל להרגיש חם. האם זה בגלל האחיזה שלה או בגלל שמשהו קורה? אולי הסכמתי לזה, אבל זה לא אומר שאני לא לחוצה. פרק היד שלי לא סתם חם עכשיו, הוא לוהט. אני די רוצה למשוך אותו משם. אוקיי, עכשיו זה שורף. אני נסוגה אינסטינקטיבית לאחור אבל טורין מזנק קדימה ותופס את הזרוע שלי, מחזיק אותה במקומה. "עוד לא. עוד קצת," הוא מתעקש. העיניים שלי דומעות ואני נושכת את השפה אבל מהנהנת. הוא לא משחרר את הזרוע שלי. אחרי מה שמרגיש כמו שעה אבל כנראה היה רק כמה שניות, לורה פוקחת את עיניה ומשחררת את פרק כף היד שלי. "זה נגמר." היא יוצרת איתי קשר עין. "את מוגבלת לבניין הזה. אם תוציאי אפילו אצבע החוצה מהדלת, את תתחרטי על זה," היא מזהירה. זה אמור להישמע מאיים, אבל אני לא חושבת שהיא מתכוונת לזה כך; אני חושבת שהיא באמת מזהירה אותי. "מה קורה אם אני כן יוצאת? אני לא מתכוונת לצאת. אני רק רוצה לדעת," אני שואלת. "הכאב הצורב שהרגשת בפרק כף היד כרגע? זה מה שתירגשי כשתעזבי את המקום הזה," היא מסבירה. מחשבה עולה בי. באמת הייתי צריכה לשאול יותר שאלות לפני שהסכמתי לזה. "מה אם מישהו אחר ייקח אותי מחוץ למקום? האם היציאה שלי מפעילה את זה, או הבחירה שלי לצאת?" אני ממשיכה. לורה מקמטת את מצחה. "אני מציעה שלא תתני לאף אחד להוציא אותך מכאן. הכאב יהיה... ובכן, זה עלול להרוג אותך," היא מודה ואני מתחלחלת. קסם זה דבר מפחיד אימים. אני רוצה לבדוק את פרק כף היד שלי, אני די בטוחה שיהיה לי סימן כוויה או משהו. אלא שאני לא יכולה באמת להסתכל עליו כי טורין עדיין אוחז בזרוע שלי. אני מכחכחת בגרוני ומושכת אותה מעט. הוא משחרר אותי במהירות ולוקח שלושה צעדים מלאים לאחור. אוקיי, זה היה קצת מוגזם. ובכל זאת, לפחות אני יכולה לבדוק את היד שלי עכשיו. אני מופתעת לראות שהעור אינו אדום או מגורה בכלל. עם זאת, יש שם סימן. זה לא נראה כמו פציעה, אלא יותר כמו צלקת, או אחד מאותם קעקועים לבנים. זה נראה כמו מקבץ של משולשים משולבים שיוצרים צורת יהלום. זה די יפה, למרות שלא ציפיתי לקישוט הגוף החדש. לפתע לורה מתנדנדת במקום. אני צועדת קדימה באופן אוטומטי ומייצבת אותה. "וואו, את בסדר?" אני שואלת בדאגה. היא מעניקה לי חיוך חלוש. "אני בסדר. פשוט ממש עייפה. זה היה כישוף גדול," היא מבטיחה לי. באותו רגע הברכיים שלה קורסות והיא מתמוטטת קדימה עליי. אני תופסת אותה הכי טוב שאני יכולה, אבל היא גדולה ממני ואני נאבקת. "אה... חבר'ה? קצת עזרה כאן?"