אני נזכרת בימים שבהם הייתי ילדה. היה לי שכן אחד. הוא היה גדול ומפחיד, מכוסה קעקועים ורכב על אופנוע רועש במיוחד. פחדתי ממנו פחד מוות, עד כדי כך שהייתי עוברת לצד השני של הרחוב כדי להימנע ממפגש איתו. והוא ידע את זה. ואז, יום אחד כשהייתי בערך בת שלוש־עשרה, נתקעתי מחוץ לבית בגשם. קפאתי מקור והאסתמה שלי התחילה להציק. הוא הכניס אותי פנימה, הכין לי כוס תה והושיב אותי מול התנור עד שאחי הגיע עם המפתחות כדי להכניס אותנו הביתה. אבא שלי, לעומת זאת... הוא היה נאה ומקסים, מסוג האנשים שפוגשים ומיד נמשכים אליהם. הוא גם היה זה שנעל אותי מחוץ לבית בגשם. "אני לא באמת חושבת שהעובדה שאתה שד משנה משהו," אני מכריזה. טורין מרים גבה. ייתכן שזה הדבר הכי מלא רגש שראיתי אצלו עד כה. "איך כך?" הוא שואל. "ובכן... תסתכל על זה ככה. הבחור הזה שרדף אחריי ברחוב, הוא היה גדול ממני, וחזק יותר. לא היה לי שום סיכוי להילחם בו. אבל אם הוא היה אנושי? ובכן, הוא עדיין היה גדול וחזק ממני. ועדיין, כנראה, לא הייתי יכולה להדוף אותו. אז מה זה משנה? בטח, מפלצת כמוהו יכולה להרוג אותי, אבל כך גם בן אדם. וכך גם ברווז עם מוטיבציה גבוהה במיוחד. אני מניחה שמעכשיו יהיה פשוט קצת יותר קשה להיות בטוחים עד כמה אנשים מסוכנים, במיוחד אם הם יכולים להסוות את עצמם כמו שאמרת. המעשים של אנשים הם אלו שהופכים אותם למסוכנים, ולא מה שהם במקרה," אני מסכמת. שלושתם נועצים בי מבט עכשיו. טורין ממצמץ שוב וקייל מתבונן בי במצח חרוש קמטים. האם *הם* מפחדים מטורין? למה? ואם הם כל כך מפחדים, למה הם בכלל כאן? טורין הוא זה ששובר את השתיקה המביכה. "כדי לענות על שאלתך הקודמת, אני יכול לעשות את שניהם. אני יכול לעטוף את עצמי בקסם כדי להסתתר בצללים, אבל כפי שאת רואה, יש לי גם צורה שנייה," הוא מסביר ומחווה על עצמו. "הא, מגניב," זו התגובה היחידה שיוצאת לי. אני די רוצה לראות שוב איך הוא נראה בצורת השד שלו. הייתי די מעורפלת בפעם הראשונה, וזה מעצבן אותי שהתמונה שיש לי בראש קצת מטושטשת. אבל אני לא חושבת שאני יכולה לבקש לראות את זה. חלקית כי זה מרגיש לא מנומס איכשהו, וחלקית כי לורה וקייל כבר נראים מבועתים מספיק גם ככה. אין צורך לשבור אותם עוד יותר. אני הולכת להיות תקועה כאן לפחות הלילה, כנראה הרבה יותר מזה. אין סיבה למהר. אנחנו יושבים שם במבוכה לרגע. זה לא יעבוד בשבילי בכלל. אני בסדר כרגע כי לא עצרתי לחשוב. אני די בטוחה שצפויה לי התמוטטות עצבים בהמשך, אבל כרגע אני רק רוצה להישאר עסוקה, או לפחות מוסחת. "אז... מה עכשיו?" אני שואלת בעליזות מאולצת. כולם שקטים, אז לורה לוקחת את המושכות. ברור שהיא המוחצנת בחבורה. "ובכן, מאחר שאת תקועה כאן עכשיו, לא יזיק לתת לך קורס זריז על העולם העל־טבעי. נכון?" היא מביטה לעבר טורין, שמהנהן פעם אחת. משניתן האישור, היא ממשיכה בהסבר שלה. "בתור התחלה, בטח כבר ניחשת שאני מכשפה. אני מתעלת ומשתמשת בקסם באמצעות לחשים ושיקויים. נדרש קצת אימון, אבל בעיקר, קסם של מכשפות מבוסס על כוונה ורגש. הכוח של מכשפה מוגבל בכמות הקסם שהיא מסוגלת לתעל," היא מסיימת. "לורה כאן צנועה מכדי להודות בזה, אבל היא מכשפה חזקה מאוד," קייל מתרברב בשמה. לורה מסמיקה שוב ומרכינה את ראשה. "לא *עד כדי כך* חזקה, לא בהשוואה לאחרים. אבל אני מסתדרת," היא ממלמלת, ככל הנראה לא מסוגלת לפגוש במבטו של האיש הנמוך. עכשיו *זה* מעניין. אני תוהה אם יש משהו בין שניהם. יש מרחק מכובד ביניהם, אבל בשביל בחור כה מחוספס, הוא ממהר להחמיא לה. "ומה איתך, אם כך? גם לך יש קסם?" אני שואלת את הטבח הנרגן. הוא מניד בראשו בתקיפות. "לא. אני גמד. אנחנו לא מתעסקים עם כל שטויות הקסם האלה," הוא רוטן. אני מרימה גבה ובוחנת את פניו המגולחות למשעי. נכון, הוא נמוך, והגובה שלו הגיוני, אבל תמיד חשבתי שגמדים אמורים להיות בעלי זקנים, כך זה תמיד בסיפורים. והאם הם לא אמורים להיות כל כך... עגולים? "גמד, באמת? למה אין לך זקן?" אני שואלת בישירות עם חיוך טוב־לב. קייל מגלגל את עיניו. "רק אידיוטים מיושנים אובססיביים לגבי זקנים. אני גמד מודרני, אני לא טורח עם השטויות האלה. הם יצאו מהאופנה כבר עשרות שנים. חוץ מזה, זקנים מפריעים כשאני מבשל," הוא רוטן, ואני לא מצליחה להתאפק ומגחכת. הוא *אומר* שהוא לא אוהב זקנים, אבל בשביל לדעת עד כמה הם לא נוחים, הוא היה חייב לגדל אחד מתישהו, לא? מבט חטוף לעבר לורה מגלה שגם היא מסתירה חיוך. ידעתי. "היי, אם גמדים לא משתמשים בקסם, מה הופך אתכם לעל־טבעיים? זה לא פשוט הופך אתכם ל... אני לא יודעת... נמוכים?" אני שואלת. קייל מתלהט ושואף אוויר באימה. "נמוכים? שתדעי לך שאני די גבוה לגמד. ושתדעי שלגמדים יש את היכולות העל־טבעיות הטובות מכולן. *אנחנו* לא מתעסקים עם קסם והוא לא מתעסק איתנו. בכלל לא. כשפים פשוט מחליקים מעלינו," הוא מתרברב. "קופצים חזרה מהעור העבה שלהם, זה תיאור מדויק יותר," לורה רוטנת, ואני מדכאת את הדחף לצחקק. שניהם באמת חמודים. נראה שלקייל יש משהו עם לורה. אני לא בטוחה אם היא מחבבת אותו או לא. לפחות אם אני תקועה כאן, אני יכולה ליהנות מהדרמה בחינם. ובכל זאת, אני צריכה לנסות ללמוד עוד על הסיבה שבגללה הגעתי לכאן מלכתחילה. אני לא כאן כדי לבלות. "מה לגבי הבחור שרדף אחריי? מה הוא היה?" אני שואלת. לורה מנידה בראש. "לא ראיתי אותו. טורין הניס אותו לפני שהספקתי לצאת החוצה," היא עונה. "אה. טורין, הצלחת לראות אותו טוב?" לא שמתי לב עד עכשיו, אבל הוא הרחיק את עצמו לאט מהשיחה ונסוג לעמוד ליד הדלת. אני לא חושבת שהוא ביישן במיוחד או משהו כזה, הוא מדבר איתי בסדר גמור; זה נראה יותר כאילו הוא מנסה להיות מתחשב. לשני האחרים בבירור לא נוח לידו, אז הוא לא כופה את נוכחותו ולא נדחף לשיחה. ובכן, אני רוצה לדבר איתו לפחות, אז אגרור אותו לשיחה בעצמי. "ראיתי אותו. אני לא בטוח מה הוא היה. סוג של איש־זאב, אני חושד. הוא לא נראה מסוגל לשנות צורה לזאב מלא כמו ש'שיפטר' היה עושה, אבל יש ירח מלא הלילה, אז ייתכן שהוא אחד מאלה שקוללו להשתנות בצורה כלשהי. לא סביר שמישהו יקולל כך מבלי שביצע קודם עבירה חמורה, בדרך כלל נגד מכשפה. קללות ניזונות בדרך כלל מרגשות של נקמה, כעס ושברון לב. הן נועדו לתת לאנשים את מה שמגיע להם, או להפוך אותם ליותר ממה שהם כבר," הוא אומר בתקיפות. "אז אם הבחור הזה קולל להיות מפלצת, זה בגלל שמישהו כבר החשיב אותו לאחת? זה הגיוני בצורה מחרידה," אני מסכמת באנחה. זה לא נשמע כל כך טוב גם לגביי. המחשבות שלי נקטעות על ידי קול חבטות שמגיע מהמשך המסדרון, משם אני יכולה לשמוע את המוזיקה והקולות. למעשה, הם נעשו הרבה יותר רועשים בזמן שישבנו כאן. קייל מביט לעבר הרעש במבט מזועזע. "אנחנו אמורים לעבוד!" הוא פולט.