אני מתעוררת על רצפת עץ קשה, מוקפת זרים. החזה שלי עדיין בוער ואני חשה סחרחורת קלה. פרק כף היד שלי כואב והחדר מרגיש מואר מדי, מסנוור. אני עדיין נאבקת לנשום. לעזאזל, איפה המשאף שלי? אני מכריחה את עצמי להתיישב ומגששת סביבי בבהילות, מחפשת את התיק שלי. איפה הוא? הפאניקה משתלטת עלי כשאני לא מוצאת אותו, מה שרק מחמיר את הנשימה שלי. אני מביטה סביב בטירוף עד שאני מאתרת את התיק. הוא מונח על ספסל ותכולתו פזורה. מישהו חיטט בחפצים שלי? לא משנה עכשיו. אני צריכה את המשאף. אני מנסה לקום, אך נראה שאני לא ממש מצליחה. מבטי מצטלב עם אישה ג'ינג'ית שעומדת ליד הדברים שלי. "מ- משא- אני לא..." אני מנסה לדחוק את המילים החוצה. היא בוהה בי בבלבול, מוטה את ראשה הצידה בניסיון לפענח מה אני אומרת. קול עמוק מאחוריי גורם לי לקפוץ. "יש משאף בין הדברים שלה," מציין הקול. עיניה של האישה נפקחות לרווחה בהבנה. "הו, לעזאזל. סליחה. אני אביא לך אותו." היא מצייצת את המילים, נשמעת מפוחדת. היא חוטפת את המשאף ואפילו את המתאם הקטן והחבוט שאני שומרת איתו, ומושיטה לי את שניהם בחיוך עצבני אך אדיב. נדרשים לי כמה ניסיונות כדי לשאוף את התרופה, ועוד כמה דקות לאחר מכן עד שאני מצליחה להשיג שליטה סבירה על הנשימה שלי. אף אחד לא מנסה לומר לי דבר, הם פשוט מחכים שאתעשת. החזה שלי עדיין כואב, אבל אני אמורה להיות מסוגלת לדבר שוב, לפחות זה. "תודה," אני אומרת לאישה, חשה הקלה. היא מהנהנת בקלות. אני מנצלת את ההזדמנות כדי לבחון את סביבתי. אני נמצאת במטבח קטן. הוא מסודר למדי, אם כי מנקודת המבט שלי על הרצפה אני יכולה לראות מעט לכלוך מתחת לאזור הכנת המזון הקטן. האישה הג'ינג'ית מתבוננת בי בסקרנות; לימינה עומד גבר עגלגל בסינר לבן. הוא נראה עגלגל עוד יותר מכיוון שהוא נמוך מאוד, כנראה אפילו נמוך ממני, ואני בגובה ממוצע למדי עבור אישה. האם הוא הטבח כאן אולי? האם זו מסעדה? לא, המטבח קטן מדי. אני מריחה גם אלכוהול, אז אולי זה בר? קולות של מוזיקה ודיבורים בוקעים מאיזשהו מקום מעבר לקיר הזה. בר נשמע הגיוני. אני נזכרת שהיה מישהו מאחוריי, הבעלים של אותו קול עמוק. אני מסתובבת כדי לראות ממי הוא בקע. וואו, כורע על הרצפה במרחק מטרים ספורים ממני נמצא הגבר המפחיד ביותר שראיתי בחיי. אפילו כשהוא כורע ברך אני יכולה לראות שהוא גבוה, ולא רק גבוה אלא גם בעל מבנה גוף שרירי מאוד. יש לו פנים נאות, אבל איכשהו זה רק הופך אותו למאיים יותר. ההבעה שלו מאיימת; האם הוא נועץ בי מבט זועם? או שמא אלו פשוט פניו כשהוא רגוע, זעופים מטבעם? עיניו כהות וכך גם שיערו. עורו שזוף והוא מתבונן בי באותה תשומת לב שבה אני מתבוננת בו. הוא נראה כמו סוג הגברים שיכולים לשבור אדם לשניים ואז להמשיך בדרכם מבלי להניד עפעף, אבל למרות כל זאת, אני לא חושבת שיש בי הכוח לפחד ממנו. אולי כי הוא אמר לאישה ההיא לתת לי את המשאף, אולי כי הוא כורע איתי על הרצפה במקום לעמוד מעליי כמו השניים האחרים, או אולי זה פשוט כי הגעתי לקצה גבול היכולת שלי ואין בי עוד מקום לפחד. האמת היא שאני מרגישה סוג של קהות חושים. חוץ מזה, הוא עדיין מתבונן בי. מעניין מה הוא רואה? אישה בת עשרים ושבע שלא מסוגלת לקום מהרצפה. הקוקו הכהה שלי פרוע ונופל על פניי, פרק כף היד שלי מדמם ואני רואה כתמי לכלוך על החולצה הוורודה שלי. כמו כן, נדמה לי שחסרה לי נעל. אני בטח בוהה בו בעיניים פעורות. מואר כאן, אז הוא בוודאי יכול לראות שהן בצבע ירקרק ולא חום כפי שהן נראות בחושך. העיניים שלי הן כנראה הדבר היחיד שקיבלתי מאבי; תמיד חשבתי שאני דומה יותר לאמא שלי. היא הייתה יפנית ועברה לכאן כנערה. עם השיער, גוון העור והגובה שלי, אני בהחלט דומה לה. לפחות נדמה לי שכן. היא נפטרה כשהייתי קטנה, אבל אחי הראה לי כמה תמונות ישנות ואני נשבעת שאני נראית בדיוק כמוה. כך או כך, אני כנראה נראית כמו אסון. שבר כלי סחוט של בן אנוש. אוף. אני תולשת את מבטי מהגבר המאיים הכורע על הרצפה ומביטה חזרה אל השניים האחרים. שניהם מעבירים מבטים בינו לביני כאילו הם מחכים למשהו. אין לי מושג למה. אני אמורה להגיד משהו? ובכן... בזה אני יכולה לעמוד. "איפה אני?" אני שואלת, מפנה את השאלה לאף אחד במיוחד. הג'ינג'ית והטבח מחליפים מבטים ואז מביטים חזרה בחור המפחיד. טוב, הוא בבירור זה שאחראי כאן, מה שלא ממש מפתיע אותי. אני מסתובבת כדי להביט בו כמו שצריך, משכלת את רגליי ומנסה לשבת עם מעט כבוד עצמי. אני מניחה שזה היה מכובד יותר לקום מהרצפה, אבל אני לא לגמרי בטוחה שאני מסוגלת לזה כרגע. אני משלבת את ידיי בחיקי, בעיקר כדרך להימנע מתזוזות עצבניות. הבחור המפחיד לא עונה לשאלה שלי, במקום זאת הוא פונה לאחרים. "תביאו את ערכת העזרה הראשונה. צריך לטפל בפרק כף היד שלה," הוא פוקד. הטבח ממהר להסתלק משם. אין צורך להגיד לו פעמיים. הבחור המפחיד ממשיך להתבונן בי, והוא עדיין לא ענה לשאלתי. עם זאת, הוא שואל אחת משלו. "מה השם שלך?" קולו שקט אך תובעני. לא סוג האנשים ששואלים אותו שאלות או מתווכחים איתו. או ליתר דיוק, לא סוג האנשים שרוב האנשים מתווכחים איתם. ובכל זאת, נראה שהוא דואג לי, אז אענה לו, גם אם הוא למעשה לא אמר לי עדיין איפה אני. "אני קארינה. קארינה אקארי. ואתה? איך קוראים לך?" אני שואלת בנימוס; לא יזיק להיות מנומסת, נכון? הוא ממצמץ לעברי וזה הסימן היחיד לכך שדבריי גרמו לו להשתהות. הוא עונה לאט. "את יכולה לקרוא לי טורין," הוא עונה. "אוקיי, טורין. נעים להכיר אותך... אני חושבת." אני מזכה אותו בחיוך חלש. הטבח חוזר עם ערכת עזרה ראשונה גדולה. כאילו, גדולה באופן כמעט קומי. לאילו סוגי תקריות הם מתכוננים עם הדבר הזה? הוא מניח אותה על הרצפה לידי ואז מביט חזרה בג'ינג'ית. היא עושה חצי צעד קדימה. "שאני...?" היא מחווה בידה לעבר פרק כף היד הפצוע שלי, שיש עליו כמה שריטות גדולות שעדיין מדממות. "לא, לורה. אני אטפל בזה," עונה טורין. אה, לורה, לפחות אני מתחילה לקבל כמה שמות שילכו עם הפרצופים האלה. ללא מילים, הוא פותח את ערכת העזרה הראשונה ומתחיל לחטא את החתכים על פרק כף היד שלי. ידיו עדינות למרות הצריבה של חומר החיטוי. "מה קרה? איפה אני?" אני מנסה שוב. "מה את זוכרת?" שואל טורין. אני מנסה לשחזר, הראש שלי עדיין כואב. "הלכתי הביתה מהעבודה. מישהו עקב אחריי. רצתי והלכתי לאיבוד. הגעתי לסמטה והאיש, הוא היה... היה בו משהו לא בסדר. דפקתי על הדלת וצרחתי לעזרה ו... אה..." רסיסי זיכרון חוזרים אליי. התמוטטתי על הארץ. היה אור בוהק כשנפתחה הדלת. מישהו יצא בריצה, מישהו... לא, זה היה טורין. יצור-איש-הזאב ניסה לתפוס אותי אבל טורין נעמד בינינו. היצור תקף ו... ו... אני לא יודעת מה קרה בדיוק. שנייה אחת היצור זינק על טורין ואז הוא הועף לרוחב הסמטה וטורין היה... שונה. גדול יותר, היו לו... היו לו קרניים... והעיניים שלו היו שחורות, לא רק האישון אלא העין כולה. הוא היה... אני לא יודעת מה הוא היה. אבל הוא בהחלט לא אנושי. "קארינה? מה עוד את זוכרת?" הוא לוחץ. כל העיניים בחדר נשואות אליי בעודם מחכים לשמוע מה יש לי לומר. אני פונה חזרה לטורין. "אתה נלחמת בו. ראיתי... אני לא יודעת בדיוק מה ראיתי. חוץ מ... האם מפלצות באמת קיימות?"