ישנן חוויות רבות שרוב הנשים יסכימו שהן אוניברסליות כמעט לחלוטין. אחת מהן היא הצורך ללכת למקום כלשהו אחרי רדת החשיכה. זו חוויה מורטת עצבים ברוב המקרים. את אוחזת במפתחותייך בעצבנות, מביטה לצדדים, מנסה להיצמד לאזורים המוארים היטב ולהימנע מכל אדם ברחוב. הבעיה היא שאין אנשים אחרים ברחוב הזה. למה זו בעיה? ובכן, זו בעיה כי אם אני האדם היחיד ברחוב הזה, מדוע אני שומעת סט נוסף של צעדים מאחוריי? אני דרוכה לחלוטין, מביטה סביב בזהירות אך לא רואה איש. אני ממהרת וצועדת מעט מהר יותר, מסתייגת מריצה שמא תגרום למישהו לרדוף אחריי. האם זה מוזר להניח שהצעדים שייכים למישהו שעוקב אחריי? אולי. אבל אני פשוט לא מצליחה להתנער מהתחושה הזו. כמה פעמים היום, בזמן שעבדתי בגן הילדים המקומי, הרגשתי עיניים ננעצות בי, אבל בכל פעם שילד היה מתחיל לבכות או לריב, הייתי שוכחת מזה. אבל עכשיו, כשאני הולכת הביתה בחושך, כל הרגעים האלה חוזרים אליי בבת אחת. למה, הו למה מר רולינסון היה חייב לאחר כל כך באיסוף בתו? בדרך כלל אני מגיעה הביתה לפני החשיכה. אני גרה במרחק דקות ספורות בלבד ממקום העבודה שלי. אבל היום הוא התקשר ואמר שהוא מתעכב. כחברת הצוות החדשה והכי פחות מנוסה, אני זו שנתקעה וחיכתה לו כדי שהילדה תוכל ללכת הביתה ואני אוכל לנעול אחריו. כתוצאה מכך, אני תקועה בהליכה הביתה בחושך. הייתי צריכה להזמין אובר או משהו כזה, אבל לא רציתי לבזבז את הכסף; הנחתי שזו הליכה כל כך קצרה בסופו של דבר. עד שהאובר היה מגיע, סביר להניח שכבר הייתי בבית! ובכן, אני מתחרטת על ההחלטה הזו עכשיו. אני עורכת הערכת מצב מהירה בראשי. אני נמצאת כעשר דקות מהבית. אולי פחות אם ארוץ, אבל מעולם לא הייתי ספורטיבית במיוחד ויש לי אסטמה, כך שריצה ככל הנראה תסתיים ברע. אין לי הרבה אמצעים להגן על עצמי, רק המפתחות שלי שאני כבר לופתת בחוזקה, התיק שלי וקופסת האוכל הריקה שלי. הנעליים שלי הן מגפיים שחורים שטוחים, שלפחות טובים לתנועה. צריך נעליים טובות כדי לרדוף אחרי פעוטות כל היום. הג'ינס שלי והחולצה בצבע ורוד-בייבי עם הלוגו הצבעוני של הגן לא ממש עוזרים להשתלב בסביבה או להסתתר, אבל ייתכן שזו תהיה הברירה היחידה שלי. שיערי החום והארוך אסוף בקוקו רפוי עם גל קל בקצהו. הוא היה מתולתל כשעזבתי את הבית הבוקר, אבל זה לא החזיק מעמד כל היום. זו מחשבה כל כך חסרת תכלית כרגע. ובכל זאת, לפחות השיער שלי לא מפריע, למרות שפתאום אני מדמיינת את כל הדרכים שבהן קוקו עלול להוות בעיה. האם קל יותר לתוקף למשוך את השיער שלי לאחור כשהוא אסוף או פזור? זה באמת מרגיש כמו סוג הדברים שהיו צריכים ללמד אותנו בבית הספר. אולי אני יכולה להתקשר למישהו לעזרה, אבל למי? למשטרה? ייקח להם נצח להגיע לכאן, יהיה מהר יותר לרוץ הביתה. וחוץ מזה, מה אני אגיד? אני *חושבת* ש*אולי* יש מישהו נוסף באותו רחוב איתי ואני *מניחה* שהוא עוקב אחריי? כן, אני בספק אם הם יגיעו בבהילות. הייתי יכולה לנסות את אחי, דמיאן. הוא היה בא אם הייתי מבקשת, אבל הוא כבאי ועובד במשמרת לילה היום. מה שאומר שהוא או מטפל במקרה חירום או נמצא בתחנת הכיבוי. ייקח לו אותו זמן להגיע כמו למשטרה. אוקיי, תוכנית חדשה. חשוך, אבל לא *עד כדי כך* מאוחר. אולי יש חנות או עסק פתוח איפשהו בסביבה שאני יכולה לחמוק אליו. מקום עם אנשים שבו אוכל להישאר עד שמי שזה לא יהיה ימשיך בדרכו. או עד שאוכל להזמין אובר שייקח אותי את שארית הדרך הביתה. אני סורקת את השטח, אבל כל הבניינים סביבי נראים חשוכים. לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל! אני פונה ימינה בהיסח הדעת לרחוב צדדי. אני כבר לא בכיוון הבית, אבל אני די בטוחה שיש תחנת דלק או משהו כזה בכיוון הזה. בשלב זה לא אכפת לי מה המקום, כל עוד הוא מואר היטב ויש בו אנשים. אני הולכת רק עוד קצת לפני שאני מבינה שהפנייה הייתה טעות. בבירור טעיתי בכיוון. הרחובות למעשה נעשים חשוכים יותר ואין שום סימן לתחנת דלק. הצעדים מאחוריי הולכים ומתקרבים. הלב שלי דוהר ואני מזיעה הרבה יותר מדי ביחס ללילה קריר שכזה. אני הולכת מהר יותר ואני מרגישה את הקוקו שלי מצליף סביב כתפיי. החזה שלי לוחץ, או בגלל האסטמה או בגלל החרדה, אולי שילוב של השניים. כנראה שאני צריכה לקחת את המשאף שלי, אבל אני לא מוכנה לעצור ולחטט בתיק כרגע. הצעדים מאחוריי כל כך רועשים, שאני מסתכנת במבט חטוף לאחור ולבסוף אני רואה אותו. גבר גבוה וגמלוני. הוא נראה מעט מוזנח, עם שיער מדובלל וחיוורון חולני. מבטינו מצטלבים והעיניים שלו כנראה קולטות אור ממקום כלשהו, כי הן מבזיקות בצבע צהוב מוזר. האיש מחייך אליי ומגדיל את צעדיו, מצמצם את הפער ממני. זהו זה, אין טעם להעמיד פנים שלא ראיתי אותו. אני פורצת בריצה, מצמידה את התיק וקופסת האוכל לחזי. אני בפאניקה מוחלטת, לא מצליחה לנשום וחושבת שאולי הלכתי לאיבוד. הכל חשוך ואין לי מושג לאן ללכת. אני שוקלת לדפוק על דלת אקראית ולצרוח לעזרה, כשאני שומעת את זה. במורד הרחוב לימיני אני שומעת מוזיקה. אני לא יודעת בדיוק היכן זה, אבל אני מיד פונה ימינה ומכוונת לשם. הריאות שלי בוערות ואני מרגישה קצת מסוחררת. אני לא חושבת שאני מקבלת מספיק חמצן, אבל בכל זאת אני ממשיכה בכל הכוח. המוזיקה מתחזקת. אני רואה את הבניין שממנו היא בוקעת, יש אורות בחלונות. אני ממהרת אליו ומושכת את הדלת, אבל היא לא נפתחת. לעזאזל, הדלת נעולה! כמובן שהיא נעולה, זה הצד האחורי של הבניין. רצתי לתוך סמטה בלי לבדוק באיזה צד של הבניין אני נמצאת. ועכשיו, גאונה שכמוני, אני תקועה בסמטה ללא מוצא ואין לי לאן ללכת. אולי איבדתי את הבחור? אני מסתובבת וצורחת כשאני מבינה שהוא עומד במרחק של כמה רגליים בלבד ומתקרב בהתמדה. הנצנוץ הצהוב חזר לעיניו. אני לא יודעת מה עוד לעשות אז אני זורקת עליו את קופסת האוכל שלי. זה די חסר תכלית. הוא מעיף אותה ומנהם עליי. הא? מנהם? מי לעזאזל מנהם על אנשים? אני לופתת את המפתחות שלי, מושיטה אותם לפניי כמו נשק. נשק חסר תועלת וחסר טעם שלא יועיל לי בכלום כי אני אפילו לא יכולה לנשום כרגע, שלא לדבר על להדוף בחור שהוא כנראה גבוה ממני בראש שלם. הוא לוקח צעד נוסף לקראתי ולתוך האור שבוקע מחלון הבניין, ועכשיו אני בטוחה שלא קיבלתי מספיק חמצן כי משהו פה לא בסדר. מה שחשבתי ללחיים שקועות וחיוורון חולני הוא למעשה פנים מעוותים לגמרי, מפוספסים בפרווה אפרפרה. למעשה, כל גופו של האיש מלא בגושי פרווה בכל מקום, כמו כלב חולה שאיבד חצי מפרוותו. אני מהמרת שיש לבחור הזה פרעושים או משהו. הוא מחייך אליי שוב, סופג את האימה שלי, ועכשיו אני יכולה לראות את השיניים שלו, או שמא עליי לומר – ניבים. מה הוא לעזאזל? אני צורחת במלוא ריאותיי ועם היד שלא אוחזת במפתחות, אני הולמת בדלת שמאחוריי. "מישהו, תכניסו אותי! בבקשה תעזרו לי. בבקשה! אני צריכה עזרה, אני אעשה הכל, בבקשה!" אני צורחת בטירוף. היצור מושיט יד לעברי. אני מנסה לשרוט אותו עם המפתחות אבל הוא תופס את פרק כף ידי ומושך אותי קדימה. אני מרגישה משהו נושך את פרק כף היד שלי ואני רואה את אצבעותיו המצוידות בטפרים מקיזות דם. אני לא מצליחה לנשום, זה יותר מדי. הראייה שלי מטשטשת. אני עומדת למות בסמטה אחורית, והמחשבה האחרונה שלי היא שהלוואי ומר רולינסון לא היה מאחר כל כך.