שעתיים מחורבנות. זה הזמן שאני יושבת כאן ומחכה שמישהו יחזור. וכל הזמן הזה אני בוהה בטלפון המטופש הזה ומקשיבה לרטט שלו כל עשר או חמש עשרה דקות. אני מנסה כל דבר שעולה בדעתי. אפילו שקלתי לבקש עזרה מג'יין, אבל הגפיים שלה לא מספיק ארוכות. נראה שהיא מסוגלת להגיע למרחק של ארבעה או חמישה מטרים מהדלת שלה. אם הייתה כאן דלת סתרים נוספת או משהו כזה, כנראה שהיא הייתה מצליחה. אבל זה רחוק מדי במורד הבר. אז אלא אם