אני פונה ללכת אבל עוצרת כשאני מבחינה בהבזק של צבע בשקית ניילון המונחת על ארונית תיוק עמוסה לעייפה ליד הדלת. "טורין... מישהו קנה לך פרחים?" אני שואלת בנימה מתגרה, ומסתובבת חזרה אליו. טורין נועץ בי מבט אטום. "את באמת חושבת שמישהו יביא לי פרחים?" הוא אומר כאילו כל הרעיון מגוחך. אני מושכת בכתפיי. "טוב, אז נכון, זה לא סביר במיוחד, אבל זה לא בלתי אפשרי. זה אומר שקנית לעצמך פרחים? אתה לא צריך להשאיר אותם