בזמן שאנחנו מתכוננים לפתיחה, קאצ'ר מספר לי הכל על אשתו, והדרך שבה הוא מדבר עליה מקסימה כל כך שזה גורם לי לקנאה מוזרה. אחר כך הוא מראה לי תמונות של הילדים שלו, ואני נשבעת שכמעט פרצתי בבכי. אני מתחילה להתגעגע לילדים שעבדתי איתם מדי יום. העבודה איתם לא הייתה משרת החלומות שלי או משהו כזה, אבל די נקשרתי אליהם. כלומר, הם יכלו להיות מעצבנים, וההפסקה מהם הייתה נחמדה, אבל היה מנחם יותר לו ידעתי שזו רק הפסק