טורין הוא הראשון שזז. הוא פוסע קדימה, מושיט יד כדי לעזור לי לייצב את לורה, אך לפני שהוא מצליח להגיע אלינו, היא נרתעת לאחור ומתנודדת. "אני בסדר. אתה לא צריך לעזור," היא מתעקשת. היא מנסה לצעוד צעד נוסף ומועדת הישר אל תוך זרועותיו של קייל, שתופס אותה. גם הוא נמוך ממנה, אבל כנראה חזק הרבה יותר ממני בכל מקרה, כיוון שהוא מצליח לכוון אותה בחזרה אל הכיסא. טורין נסוג לאחור ללא מילה וחוזר לעמדתו, נשען ברישול על הקיר, אבל אני קצת מבולבלת. למה לורה התנגדה כל כך לקבל את עזרתו? אני הייתי זו שביקשה עזרה מלכתחילה, ולא הייתה לה שום בעיה ליפול עליי או כמעט למוטט את קייל. האם זה רק בגלל שהוא הבוס שלה? או שהיא באמת מפחדת ממנו? אני לא יודעת למה לה לפחד; זאת אומרת, בטח, הוא *נראה* מאיים, אבל אני מכירה אותו רק איזה חמש דקות ואני יכולה לומר שהוא אדם הגון. שלא לדבר על כך שעם כל כמה שהוא נראה מאיים, הבחור לוהט. אם הייתי צריכה ליפול "בטעות" על מישהו, הוא היה הבחירה הראשונה שלי. אולי היא יודעת משהו שאני לא יודעת. אבל אני לא חושבת שזה משנה כל כך. הוא הציל אותי והוא היה עדין כשהוא טיפל בפציעה שלי. בטח, הוא *טכנית* מחזיק אותי כאן כשבויה, אבל אני לא חושבת שהוא נלהב מזה במיוחד. אני מעדיפה לשפוט על סמך מה שאני יודעת באמת, ועד כמה שאני יכולה לומר, טורין הוא מישהו שגורם לי להרגיש בטוחה. זה מספיק טוב בשבילי, לפחות לעת עתה. טורין דוחף את עצמו מהקיר ומתקרב אליי. "אעשה מה שאני יכול כדי שיהיה לך נוח כאן. קצת מאוחר בשבילי לעשות הרבה הלילה, אבל אם תביני מה את צריכה, לורה תוכל ללכת להביא לך את זה מחר. היא יכולה לאסוף דברים מהבית שלך ואת השאר נוכל לקנות," הוא אומר בקול חמור. אני מרימה גבה. "תשמע, אני לא יודעת איך אתה מתכנן שזה יעבוד, אבל אם אני לא עובדת אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות כלום. אני מסתדרת, אבל אין לי הרבה חסכונות," אני מודה. טורין משוך בכתפיו. "את טכנית האסירה שלי. אני אדאג לצרכייך כל עוד את כאן, בגבולות הסביר כמובן," הוא מוסיף כהערת אגב, כנראה חושש שאדרוש ארוחות גורמה של חמישה כוכבים ובגדי מעצבים או משהו כזה. אני נאנחת. אני לא אוהבת את הרעיון של לבזבז את הכסף שלו, אבל אם אני לא יכולה לעבוד, זה לא שיש לי ממש הרבה אפשרויות אחרות. בחורה צריכה לאכול. "בסדר, מחר אני יכולה להתקשר לעבודה ולהודיע להם שלא אגיע בזמן הקרוב ו—" אני קוטעת את עצמי כשטורין מתחיל להניד בראשו לשלילה. "מה עכשיו?" אני גונחת. "אני אקח את הטלפון שלך. כל המטרה בלהחזיק אותך כאן היא שלא תוכלי לספר לאף אחד מה ראית. לא יהיה בזה שום טעם אם תוכלי פשוט להתקשר לעזרה," הוא מסביר. אני מצמצמת את עיניי. "אני מתחילה לחשוב שלכולכם יש בעיות אמון," אני מתוודה, ונדמה לי שאני רואה שמץ קל שבקלים של שעשוע בעיניו לפני שהוא נעלם במהירות. אולי אפילו דמיינתי את זה. "זה באמת לא הוגן, אתה יודע. בסך הכל רצתי על חיי וניסיתי לא למות. זה לא אשמתי שראיתי את המפלצת ההיא או שראיתי אותך נראה כל כך חרמן," אני מייללת. לוקח למוח שלי רגע להדביק את הפער עם מה שיצא לי מהפה. לורה שואפת אוויר בתדהמה וקייל תוקע בי מבט שאומר שהוא לא ממש מאמין למה שאמרתי הרגע. אני לא בטוחה שאני מאמינה לזה בעצמי, זו הייתה טעות מוחלטת. אני צוחקת במבוכה. "סליחה, התכוונתי שראיתי אותך נראה מפלצתי. כאילו, עם קרניים וכל זה..." אני מסתכנת במבט חטוף מעלה אל עיניו הכהות של טורין ורואה אותו ממצמץ שוב בבלבול יחיד. כן, הוא בהחלט עושה את זה כשאני מביכה אותו או מבלבלת אותו. הוא לא נראה עצבני או משהו, למרבה המזל. אבל הוא גם לא עונה לי, אז אני פשוט ממשיכה הלאה עם התלונה שלי. "הנקודה שלי היא ששום דבר מזה לא באשמתי, אני כבר הסכמתי לכישוף הזה והבטחתי לא לספר לאף אחד. אני לא יכולה לפחות לשמור את הטלפון שלי?" אני מתחננת. הוא מניד בראשו, הבעת הפנים האדישה-זועפת שלו עדיין יציבה מתמיד. לעזאזל. "את צריכה לדעת... לרוב העל-טבעיים יש את היכולת להסוות את עצמם מפני בני אדם, או לשנות צורה לצורה אנושית. אם ראית את האיש ההוא כפי שהוא היה באמת, זה בגלל שהוא רצה שתראי אותו. בגלל שהוא רצה שתפחדי," הוא מציין, קולו אפל. אני רועדת. "הוא היה מפחיד בטירוף. למרות שלמען האמת, אני די בטוחה שהייתי מפחדת גם אם הוא היה סתם בחור רגיל שעוקב אחריי ודוחק אותי לפינה בסמטה חשוכה. עדיין אין לי מושג למה הוא רדף אחריי. אני לא מכירה אותו. לפחות אני לא חושבת שאני מכירה, והייתה לי את התחושה המוזרה הזאת שצופים בי כל היום," אני מקשקשת בעצבים. כן, המחשבה על זה מלחיצה אותי. אני לא מוכנה להתמודד עם זה כרגע אז אני משנה נושא. "היי, אמרת שלעל-טבעיים יש דברים להסוואה או צורה אחרת. אז איזה מהם יש לך?" אני שואלת בעליזות. אני *באמת* סקרנית באופן לגיטימי. טורין ממצמץ שוב. האם הוא עושה את זה הרבה או שאני פשוט ממש מוזרה? "את לא מפחדת?" לורה פולטת את המילים כאילו ניסתה להחזיק אותן בפנים אבל פשוט לא הצליחה. היא מסמיקה באדום בוהק שרק מודגש על ידי השיער הג'ינג'י שלה. "הממ? מפחדת ממה?" אני מבהירה. לורה בוהה בי כאילו אני לא שפויה, בעוד המבט של קייל גולש על פניי, מעבר לכתפי, ונוחת על טורין. "רגע, את שואלת אם אני מפחדת מטורין? ברצינות? ברור שלא. למה שאפחד? בשלב הזה הוא פחות או יותר הגיבור שלי, גם אם הוא לא מוכן להחזיר לי את הטלפון," אני רוטנת, ודוחפת את צדו במרפקי בחיבה. אני מתלוננת, אבל ברוח טובה. אני יכולה להסתדר בלי הטלפון שלי לכמה ימים ובתקווה זה לא ייקח יותר מדי זמן להסדיר את העניין. אני באמת פשוט אסירת תודה על כך שאני בחיים. אני בטח אהיה מוטרדת מכל העסק אחר כך, אבל מעל לכל אני פשוט שמחה שנתקלתי בטורין. זאת אומרת, ברצינות, רדפה אחריי מפלצת, מה היו הסיכויים שאיתקל במישהו שבאמת מסוגל להבריח אותו *וגם* היה מוכן לעזור, אפילו אם יש לזה השלכות. "לא, טורין לא מפחיד אותי," אני חוזרת ומדגישה. לורה וקייל נראים המומים. טורין עצמו נראה סטואי כתמיד. הוא לא הגיב למרפק שנתתי לו, אפילו לא במבט זועף או משהו. אני אחליט שזה אומר שלא אכפת לו ואמשיך להתייחס אליו בהתאם. "קארינה... את... את מבינה שטורין הוא... שד?" קייל כמעט לוחש את המילה האחרונה, מביט בעצבנות בשד העומד לצדי. אני מושכת בכתפיי. לא ידעתי את זה למען האמת, אבל אני מניחה שזה הגיוני. האם אני מפחדת ממנו? אולי אני צריכה לפחד אבל... הוא פשוט נראה כל כך נחמד! זה לא יכול להיות נוח לו שאני מסתובבת כאן, והוא לא התלונן אפילו פעם אחת, והוא גם לא נראה עצבני עליי. "נה, אני לא מפחדת ממנו, גם אם הוא שד." פתאום אני מרגישה מוזר לדבר על טורין כאילו הוא לא נמצא כאן. אני מסתובבת כדי לעמוד מולו ומביטה לו בעיניים. "אני לא מפחדת ממך. אם היית רוצה שאמות, כל מה שהיית צריך לעשות זה לא לעשות כלום," אני מציינת.