אוליביה היום היה כל כך משעמם, אבל מכיוון שלא רציתי לדאוג לאבא שלי, לא יצאתי מהבית כל היום, ובסופו של דבר, הערב הגיע והלכתי לישון. "מאפין, תתעוררי." פקחתי את עיניי בבהלה, וראיתי את אבא שלי יושב על המיטה שלי, דוחף אותי בעדינות כדי שאקום. "אבא? מה השעה." "2:40, אנחנו צריכים ללכת, מאפין. המכונית ארוזה. תתלבשי ובואי למטה." הוא קם ועזב אותי להתלבש. הייתי מבולבלת. למה קמנו באמצע הלילה רק כדי לצאת עכשיו? אבל קמתי והתלבשתי בטרנינג ובקפוצ'ון. רציתי להרגיש בנוח בזמן הנסיעה. יכולתי להרגיש איך סקיי מרגישה חרדה ועצבנית, וזה הלחיץ אותי כי מעולם לא הרגשתי רגשות כאלה ממנה. כשירדתי למטה, לא נעלם מעיניי המאומנות שמאט ארז כמה כלי נשק בתיק. וכזאבים, אנחנו אף פעם לא משתמשים בכלי נשק אמיתיים. אנחנו כלי נשק בעצמנו. אז זה לא הקל על התסכול והעצבנות שלי לראות אותו אורז אותם. "כלי נשק?" אני שואלת, והוא מרים מבט, מנסה לחייך אבל נכשל. "למען הזהירות. אבא במכונית. בואי נלך." הוא אומר לי. אנחנו יוצאים החוצה ורואים את אבא במכונית אבל עם אורות כבויים. אנחנו נכנסים, מאט במושב הנוסע ואני יושבת מאחור. אבא נוסע לאט מהבית, ואני מקבלת את ההרגשה שלעולם לא אראה אותו שוב. כשאנחנו מגיעים לגבול השטח שלנו, שני סיורים מתקדמים קדימה, יחד עם דמות גבוהה נוספת שבהתחלה אנחנו לא יכולים לראות מי זה. כשאנחנו מתקרבים, אני רואה שזה קרטר, ואבא מוריד את החלון שלו קצת. "מר מור. שמח לראות שהגעת לכאן בלי להתגלות." הוא מברך את אבא, שמהנהן למילותיו. "תודה לך, אלפא. על הכל." אבא אומר. "אני עדיין לא אלפא, אז זה רק קרטר. אני מאחל לך נסיעה בטוחה ועתיד." "תודה, קרטר. אתה איש טוב." הם לוחצים ידיים, ואז אבא מתחיל לנסוע שוב, ובקרוב אנחנו מחוץ לשטח, ואבא מדליק את האורות במכונית כשאנחנו מגיעים לכביש הראשי. ארבע שעות אחרי שעזבנו את השטח, אבא עצר בתחנת דלק כדי לתדלק. כשהוא סיים וחזר למכונית, הוא פנה להסתכל עליי. "מאפין, אני הולך לבקש ממך לעשות משהו מאוד קשה, וזה יגרום לך להרגיש חלשה לזמן מה עד שנגיע לחבילת ירח הדם," אבא אומר ומסתכל עליי. "לעשות מה, אבא?" אני שואלת אותו. "אנחנו צריכים לוותר על מקומנו כחברים בחבילת היער האפל. אבל זה יהיה רק עד שנגיע לחבילת ירח הדם, ואז האלפא שלהם יזמין אותנו לחבילה שלו." "אבל למה? אתה לא צריך לעשות את זה רק כדי לבקר חבילה אחרת." אני אומרת, אני יודעת שמשהו קורה, ואני רוצה לדעת. "אנחנו צריכים לעזוב את היער האפל. האלפא לא שפוי. והוא מתעניין בך," אבא אומר לי, ואני מרגישה דוחה. "אבל הוא כל כך זקן. איך הוא יכול לחשוב שאני ארצה לעשות את זה." אני שואלת. "לא אכפת לו מזה, ליב," מאט אומר, משתמש בכינוי החיבה שלי. "ההורים של אמא שלך דיברו עם האלפא שלהם, והוא הציע לנו מקום שם. הוא אלפא צעיר אבל מאוד, מאוד חזק. נהיה בטוחים שם, ואת תהיי בטוחה שם." אבא אומר. "בסדר." "נדבר יותר כשנהיה שם, בסדר?" אבא שואל, ואני מהנהנת בראשי. ואז כולנו מוותרים על מקומנו כחברים בחבילת היער האפל. קודם אבא עשה את זה, אחר כך מאט, ואז הגיע תורי. "אני, אוליביה מור, בתם של קלאוס ונורה מור, מוותרת על מקומי כחברה בחבילת היער האפל ובוחרת להפוך לפורעת חוק." זה כאב כל כך נורא להרגיש את קישור החבילה נשבר ואת התחושה של שייכות למקום כלשהו נעלמת. נאנחתי מכאב לשנייה אחת בלבד. "אני יודע שזה כואב, מאפין, אבל זה לטובה." אבא מרגיע אותי, ואני מהנהנת בראשי. אחרי שזה נגמר, אבא התחיל לנסוע שוב, ואז נשמעו צלצולי טלפון. מאט הסתכל על הטלפון של אבא. "זה אלפא קולטון." הוא אומר לאבא. והוא נתן לזה לצלצל, אבל אז הטלפון שלו התחיל לצלצל, וכשהוא נשאר ללא מענה, שלי הכריז על שיחה נכנסת ממספר שלא הכרתי. "אל תענו. תשמרו את התמונות שלכם וכל דבר חשוב אחר בענן, ואז תכבו את הטלפון שלכם ותזרקו אותו מהחלון כדי שהם לא יוכלו לעקוב אחרינו." אבא אומר, ואנחנו עושים כפי שהוא אמר לנו. "אבל הוא לא יודע לאן אנחנו הולכים?" אני שואלת כשאני זורקת את הטלפון שלי מהחלון. "לא לגמרי. אמרתי לו שאנחנו מבקרים חלק מהמשפחה של אמא שלך. והוא יודע שיש לה שתי אחיות ששתיהן עברו לחבילות אחרות כשהן מצאו את בני הזוג שלהן. אז זה יכול להיות בכל מקום שאנחנו הולכים אליו." אבא אומר לי. ואני מהנהנת הבנתי שבטח הייתה כל כך הרבה תכנון שהושקע בזה. וידעתי שזו לא תגובה מוגזמת, כלומר, שמתי לב איך אלפא קולטון תמיד נראה כאילו הוא שם עליי את עיניו, וזה תמיד גרם לי להרגיש כל כך לא בנוח. אחרי עוד 3 שעות נסיעה והפסקה אחת לשירותים, עזבנו את הכבישים הראשיים ונכנסנו לאזור עם היער המדהים ביותר שראיתי אי פעם. ובאופק הרחוק, יכולתי לראות הרים גדולים מזדקרים ומפל, אני חושבת. אף אחד מאיתנו לא אמר כלום במשך זמן רב, ופשוט הסתכלתי מהחלון, מורידה אותו ונושמת את האוויר הצח. נאנחתי כשראיתי משהו ענק זז במהירות בין העצים, וריח של עצי אורן וקרמל פגע באפי, אבל לפני שהספקתי לראות אותו כמו שצריך, הוא נעלם. אחרי קצת זמן, אבא עצר את המכונית באמצע שום מקום, וכשעמדתי לשאול למה עצרנו, ארבעה גברים גדולים יצאו לכביש. שניים מהם היו בבירור לוחמים, אבל השניים האחרונים היו אפילו יותר גדולים, אחד גדול יותר מהשני. שני הלוחמים נשארו במקומם, אבל הקטן מבין השניים האחרים החל לצעוד לעבר המכונית שלנו. אבא הסתכל עלינו, אמר לנו להישאר במכונית, ואז יצא. הם לחצו ידיים כשפגש את האיש מול המכונית שלנו. הם דיברו קצת, ואבא הלך איתו לפגוש את האיש השני. ניסיתי להסתכל עליו טוב, אבל זה היה כאילו הוא נמנע מלהסתכל לכיוון שלנו. ובקרוב, אבא חזר למכונית וחייך כשנכנס. "זה היה הבטא והאלפא עצמו. יצאנו לריצה כשהוא חש בנו. נעקוב אחרי הבטא בזמן שהאלפא יחזור לחבילה ויחכה לנו." הוא אומר. "הוא זאב גדול, לא?" מאט אומר. "הוא כן, ומעולם לא הרגשתי כוח כמו זה שמגיע ממנו, אז תהיו מכבדים." אבא עונה ומתניע את המכונית כדי לעקוב אחרי הזאב האפור הגדול שהבטא הפך אליו.