לוגן האוויר שקט כל כך שאפשר היה לשמוע אם מישהו מפיל מחט. כולם בוהים באלת הירח, שעומדת כעת ממש כאן. כולם קמו ממושביהם, השתחוו, ירדו על ברכיהם, כדי להראות את כניעתם לאלה שלנו, הבוראת שלנו. "קומו," היא ציוותה, וכולם קמו שוב. "האלה שלי, זה כבוד אמיתי שאירחת אותנו," אני אומר ומתקדם ומשתחווה לה שוב ואוליביה עושה את אותו הדבר. "אלפא, קום גם אתה, לונה צעירה." היא אומרת, ואנחנו עושים כדבריה. "אני כאן כדי ל